לשוב אל האוצרות שלנו

להתכונן לאור הזורח

באחד השיעורים דיברנו בשם הצדיקים האמתיים על המחויבות לחזור אל "האוצרות הרוחניים" שלנו, כלומר אל הכוחות העצומים הטמונים בעומק פנימיותו של כל יהודי, ולהסכים שזה ממש חלק מרכזי בזירוז הגאולה. "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח". דיברנו על כך שצריך להתכונן לקראת האור שזורח עלינו, להכין לו כלים. עוררנו ללימוד תורת הסוד, שהיא היא המעוררת ומקימה מהשינה ומהגלות הרוחנית, היא שמזכירה לנו מי אנחנו באמת.

"ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי". ע"י ספר הזהר הקדוש, גילוי אורו של רבי שמעון בר יוחאי, השורש ללימודי הפנימיות, ולאחר מכן האר"י הקדוש וגוריו, ובהמשך אור שבעת הימים הבעש"ט הקדוש תלמידיו, וממשיכי דרכו המגיד ממזריטש, האדמו"ר הזקן, רבי נחמן מברסלב והרב קוק זצ"ל, בזכותם נזכה לגאולה האמתית והשלמה, ע"י לימוד בספריהם הקדושים, וקיום עצותיהם הקדושות בפשיטות ותמימות. בספר היקר "טללי חיים, הקיצו ורננו" מעורר הרב חיים לעניין שמה שהיה בעבר עבודת יחידי סגולה וצדיקי הדור, מתחיל להיות עכשיו ההשגה הכללית, ולא בגלל המעשים, אלא בגלל המעמד של גילוי השכינה, שהוא תוצאה של עבודת גדולי הדורות בכל הזמנים. "וכעת הגיעה השעה להרגיל לאט לאט את כלל העם לעבודת הצדיקים כי היא הולכת בהדרגה ונעשית עבודת כולנו"(שם עמ' קל).

קטנות האמונה

למדנו שאחד העיכובים העיקריים בנושא הזה הוא חוסר האמונה וההערכה עצמית של הנשמות בגדולתן, ב"ערכן המלכותי". זוהי חסימה כללית שנוצרה והתפתחה בעם, ונאחזה בכל אחד ואחד בפרטיות, עקב כל הגלויות והחורבנות שעברנו בכל הדורות. והנה הגיע זמן הגאולה, אנו בדור של תקומה. השלב הראשון, שהוא חיצוניות התקומה והגאולה, ב"ה כבר התרחש. חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות. אך השלב השני של גילוי הפנימיות, הגילוי והתקומה של קדושת הנשמה הישראלית, של הכוחות הרוחניים - עוד ממתין לנו. ולמדנו שהעבודה הראשונה והעיקרית היא להתחזק בערך העצמי האלוקי שלנו: "קטנות האמונה וריחוקו של האדם מן הקדושה העליונה, בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו עד שייקבע בלבו הרעיון הגדול איך שגדולה א-לוהית ראויה לו" (אורות קס, קובץ ג' רב).

שיוויתי

דיברנו בתחילה על עבודה פשוטה, שבאמת היא היסוד הראשון בשולחן ערוך: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". שוחחנו על הכוח שיש באותיות הקדושות הללו, שזהו שם העצם, שם העצמיות של ההוויה, ובהתקשרות אליהן מתחברים למהות הפנימית של הכול, ומשם אפשר להשפיע על כל המציאות לטובה. כן דיברנו על איך "לצייר" בכוח המחשבה ו"הדמיון דקדושה" את אותיות הוי"ה על ילדינו, או בכל מיני מצבים של קושי ומצר, לעורר את האותיות הקדושות על מנת לשחרר את המערכות ולמשוך שפע והשגחה למציאות.

מקיפה את הבן באותיות

כל זה הקדמה לסיפור המיוחד והמרגש שלפנינו. שבוע אחרי אותו שיעור אמרה אחת התלמידות שיש לה רצון לשתף בחוויה שקשורה לתרגול של העבודה שדיברנו, של "שיוויתי", ושל ההתחזקות בכוח להשפיע מרחוק על ילדינו, על ידם.

היא שיתפה שבנה יצא ל"טיול הגדול" שאחר הצבא בדרום אמריקה. באחד הלילות התקשתה להירדם וחשה דאגה כלפי בנה שבניכר. היא החליטה לתרגל את אשר למדנו בשיעור, באמונה, בתמימות ובפשיטות. החלה לשוות את אותיות ה', ובכוח מחשבתה וכוונתה הפנימית שלחה כוח לבנה, ראתה אותו בעיני רוחה ו"הקיפה אותו באותיות הקדושות", כמו בנתה לו תיבת נח, שיהיה מוגן ושמור בתוכה, ורק לאחר מכן הצליחה להירדם. לפנות בוקר מגיע טלפון מהבן היקר, שמשתף בצורה נרגשת (שלא מתאימה לאופיו) על התרחשות שקרתה לו אתמול. בתמצות, הוא תיאר שהיה מעורב בתאונה שלא הייתה באשמתו, באיזה כפר נידח, ושהוא היה שם לבדו. הוא תיאר שלאט לאט התחילו אנשי הכפר להתקרב ולאיים, והוא נכנס לסכנה גדולה. לפתע מישהו מראשי הכפר התערב והרגיע את הרוחות, ממש בצורה נִסית, משום מקום. הוא עמד מול ההמון והסביר שהבן צודק, ואינו אשם בתאונה ובנזק. בבדיקה מאוחרת יותר גילו לתדהמתם שהדברים התרחשו ממש בזמן שאמו "מקיפה אותו באותיות" מתוך הקליטה העדינה של חושיה הפנימיים. ויותר מזה הוסיף הנער ואמר, שהוא חש תוך כדי האירוע בצורה ברורה שאמא אתו, שהיא מתפללת עליו ומגנה עליו בתפילותיה.

האימא הייתה מלאת התרגשות והודיה לה' על הנס, ולא פחות השתוממה על העצמה שיש בתוכה, והיכולת להשפיע ככה על המציאות מקצה העולם.

התרגשתי מאוד מהסיפור. קודם כול בפשטות מהקשר בין הבן לאמו, ובנוסף קיבלנו חיזוק למחויבות לעורר את הכוחות האלוקיים הללו מתוכנו, הכוחות שירשנו מאבותינו הקדושים, על מנת לגלות את השגחתו וגדולתו של בוראנו מתוכנו, ולפרסם את שמו בעולם. שנזכה, אמן ואמן.