הכרת תודה

"זכיתי לאהוב, זכיתי להניק, זכיתי לחבוק תינוקת ותינוק.

זכיתי בהורים, באהבת אח ואחות, זכיתי להיות דודה, זכיתי להיות.

זכיתי בבן זוג, חש ורואה, זכיתי לתקן, שלא תמיד טועה...

זכיתי להבין, זכיתי לקבל, זכיתי גם לתת, לסלוח ולשחרר,

זכיתי בחברויות רבות שנים שנמשכות...

למרות כל החיים.

זכיתי לנשום, לחזק ולשמוח,

לשאוף לאיבריי הרבה תקווה וכוח.

זכיתי להלך בשבילי הגלבוע, בכל העונות, בטבע לטבוע.

זכיתי בפשטות, זכיתי באמת, זכיתי להישיר מבט וגם קצת לפלרטט.

זכיתי לשיר וזכיתי לרקוד, זכיתי לקום בבוקר ולדעת שטוב!

זכיתי להודות וזכיתי לעודד, לומר מילה טובה וגם להתעודד.

זכיתי למשב של רוח שטות, בתוך תהום של רצינות.

זכיתי להיות ילדית, בכבודה של הבגרות.

זכיתי לפתוח חלון כשנסגרה דלת ולאוורר את חדרי עד שנפתחה אחרת.

זכיתי אז לחלום, זכיתי - להמשיך לזכות...

ברוך ה' שיש לי על כל זה להודות".

זה שיר שכתבה סמדר טוכמן ז"ל, אם צעירה לשני ילדים, שנפטרה לפני חמש שנים. זכיתי שלמדה אצלי כמה שנים. השיר מבטא ממש את דמותה, כל נוכחותה שיקפה גילוי של הכרת הטוב, מתוך צניעות וענווה, לב רחב ופתוח.

עשינו לימוד לזכרה, והייתי רוצה לשתף בנקודה חשובה שעלתה מתוכו.

אחריות לתיקון

אחת הנקודות החזקות של סמדר הייתה האחריות והמחויבות שלה לתיקון נפשה. האחריות שלקחה על כל מה שמתרחש בתוכה, מחשבותיה, רגשותיה, רצונותיה, בלי להלביש ובלי להשליך על אף אחד את מה ששייך לה. וגם כאשר הייתה נאלצת לשתף מקרה שקשור לדמויות שקשורות לחייה, תמיד עשתה הרבה הכנות ודאגה להסביר שזה לא שייך אליהם אלא זו נקודות תיקון והשלמה שלה.

שמתי לב לחוש הומור של ה', איך שהוא יוצר כל הזמן חיבורים בין שני הסוגים הללו: "בעלי אחריות היתר" ו"הנעלבים", הם תואמים כמו כפפה לכף יד - זה ייעלב, וזה ירגיש לא בסדר כל הזמן, ייקח הכול על כתפיו. עד שמישהו יתעורר וינתק את השרשרת

למדנו שאחד הביטויים העיקריים של חוסר האחריות של האדם לתיקונו הוא האשמת הסביבה: "הם מלחיצים אותי", "הוא גורם לי להרגיש ככה", "היא מעליבה אותי", "המצב הזה גורם לי מחשבות לא טובות" וכו'. ודאי שזו עבודה קשה, אך זה ממש מיסוד הרוח היהודית, נקודת הבחירה - "ובחרת בחיים". זו לא בחירה אחת בתחילת החיים, או בתחילת היום, אלא תנועה קבועה של עמדת חירות וחופש פנימי לקבוע, את מחשבותיי, את רגשות לבי ואת רצוני כלפי המצבים המשתנים, ושלא הם יקבעו לי. ימימה אביטל זצ"ל דייקה במצב המתוקן של האדם והגדירה במשפט קצר: "אין המצבים קובעים למהות אלא המהות למצבים". המצבים שבאים מולנו הם לא באחריותנו - "הכול בידי שמים". הקב"ה מסדר לכל אחד בהשגחה פרטי-פרטית מפגשים ומצבים שיאפשרו את תיקונו וגדילתו הרוחנית, אך היחס שלנו כלפיהם הוא כל תוקף הבחירה - "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". "יראת השמים" היא העמדה הנפשית מול כל האתגרים שה' יתברך ברחמיו מזמן לנו, כמו אבא טוב הוא אומר לנו: זה המצב, מה אתה בוחר לחשוב? להרגיש? מה אתה רוצה לעשות? מה אתה אומר בני, זה טוב? רע? האם זה במקרה חלילה? בענוותנותו הרבה הוא פינה מקום כביכול, ויצר "חלל פנוי" שהאדם יוכל לקבוע את חווייתו הפנימית ולבחור בה. זה מהלך מופלא.

אור וחושך משמשים בערבוביה

למדנו איך אחרי שמתבררת החשיבות של האחריות האישית בתיקון, ידוע שכנגד כל עניין שבקדושה מתעורר כנגדו צד הטומאה. כמו בכל נקודת אמת, היצר מתערב, ומנצל את ה"עוגן" של האמיתות כדי לינוק ולהשתמש בזה ממש לצד האחר, לבלבל את האדם ולהורידו, להכניסו לעצבות ולמרה שחורה, שהיא עיקר הצלחתה של הרשעה וכוחות הס"א - לגרום לאדם לעשות דברים אמתיים ונכונים ולהיות עצוב מהם, עד שחלילה יתייאש מתיקונו.

ראיתי עם השנים שנקודת הבלבול בנושא האחריות לתיקון מתעוררת ומתגלה דווקא לנשמות הרגישות, שחשוב להן הדיוק הפנימי, ובמקביל הרגישות לזולת. הטעות היא במשקלים, בכך שלוקחים על עצמם אחריות יתר. כלומר לוקחים גם את התיקון של האחר על כתפיהם.

הנעלב והרגיש

ידוע שלכל אחד יש נקודות תיקון אישיות שונות, חסימות שנחקקו בנפשנו מתוך שברי העבר. אותם עיכובים "רשומים" בנפש ומפעילים אותנו עד היום, ועל האדם יש אחריות להכיר בהם ולתקנם. למשל יש כאלה שנקודת התיקון העיקרית שלהם היא "קרבניות", להיות נעלבים מכל דבר, נסגרים ומתרחקים, כאילו כל הזמן מישהו עושה להם "דווקא".

לצורך ההבנה נקרא לאחד "הנעלב", ולשני "רגיש-היתר". כאשר האדם בעל "רגישות היתר" יפנה ל"אדם נעלב", ויגיד לו משהו כמו "זה לא מתאים עכשיו", הנעלב מיד נעלב, ונסגר. וחברנו "רגיש היתר" מיד חש רגשות אשם, "אוי, איך גרמתי לו להרגיש ככה, איך פגעתי בו". וזו ממש עצת היצר, כי "הנעלב" – נעלב, זה לא שייך בכלל לנושא ולהתרחשות. באמת מותר להגיד כאשר משהו לא מתאים לך, מותר לשים גבול. "האור" הוא האחריות שלוקחים, ולא מאשימים אף אחד, ו"החושך" המבלבל והמטשטש מתבטא באחריות היתר: חושבים שהעלבון של האחר הוא באשמתם. ובאמת הנפש שנעלבת מכל דבר צריכה לקחת אחריות לרגשותיה. זה תיקונה, לקחת אחריות על התפיסה וההרגשה האשלייתית של הקרבניות "שאף אחד לא רואה אותם, שהם לא חשובים" וכו'.

חוש הומור של הקב"ה

שמתי לב לחוש הומור של ה', איך שהוא יוצר כל הזמן חיבורים בין שני הסוגים הללו: "בעלי אחריות היתר", ו"הנעלבים", הם תואמים כמו כפפה לכף יד - זה ייעלב וזה ירגיש לא בסדר כל הזמן, ייקח הכול על כתפיו. עד שמישהו יתעורר וינתק את השרשרת. או שהנעלב ייקח אחריות על נפשו, או ש"רגיש היתר" ילמד לשים גבול ברור ולא ייקח אחריות יתר על תחושת העלבון הנצחית של חברו.

אפשר לומר שהדיוק בנושא האחריות על התיקון האישי היא בשני כיוונים: האחד והברור יותר הוא לקיחת אחריות על מה שבאמת שייך לתיקונך ולהשלמתך (גאווה, פחדים, קושי בגבולות וכו'), ועל האדם להכיר בבהירות במידות אלו, לא להאשים אף אחד, לפנות פנימה, לעבוד לתקנן ולהעלותן במרץ ושמחה. ומצד שני ישנה אחריות שהיא פחות ברורה - לא לקחת את מה שלא שייך אליך (למשל העלבונות יתר של השני).

יהי שיחה ולימוד זה לעילוי נשמתה של סמדר, וחיזוק כל מי שהדברים נוגעים בלבבו, אמן.

עולם קטן - כתבות