כעס קופץ

חבר משתף שיצאו מפיו דברים קשים כלפי אשתו. כעס גדול קפץ מהנפש בלי שליטה. אותי הוא שיתף בכל ההתרחשות אך כאן לא ניכנס לפרטים. בכללות הוא אמר שזה יצא בעקבות משהו שהיא הטיחה כלפיו. בתחילה הוא נכנס למצב מגננה ועד מהרה הוא הפך למתקפה חזיתית. הוא חש שאשתו באמת עברה קצת את הגבול, מה גם זה שזה היה מול הילדים. אך בכנות שיתף שמה שיצא ממנו ואיך היה לגמרי מוגזם. הוא הבין שבאמת קצת איבד את מקומו, את ביטחונו, וניסה להחזיר אותו ע"י המתקפה.

החבר סיפר שבהתבוננות זיהה בתוכו התרחשות של שתי תנועות סותרות: צד אחד שרוצה בכנות ובפשיטות להתקרב כמה שיותר מהר ולחזור לקשר הטוב שיש ביניהם, ומצד שני – וגם הוא אמתי – הוא הרגיש שעברו את גבולותיו ורוצה לדייק בדברים באמת ולא לטשטש. הוא נכנס קצת להמתנה, "הבא ליטהר אומרים לו המתן". הוא חזר והדגיש, כן זייפתי, אך אני לא רוצה לרוץ להתפייסות דרך מילים יפות מלב סגור, שלום מדומה, שהוא כבר מכיר את עצמו עושה זאת בהרגל, ואז זה מייצר לו יותר 'דינים'. הוא רצה שהדברים יבואו מבפנים, באמת.

ה' ית' בעצמו מלמד אותנו – בני, נכון שכעסת, הקפדת על חבריך, על אשתך וכו'. אני לא דורש ממך מיד לחייך, להשתנות, אני יודע כמה ה קשה לעבור על מידות ולא להחזיר כעס, וכן כמה קשה לצאת מזה לאחר שכעסת. ומה עכשיו? אחריותך לא לכעוס על הכעס. בני, אל תכעס על עצמך

המחיר של השלום המהיר

בסדר ובדרך הרגילה היינו אומרים: "מה אתה מתמהמה ו'חופר', זייפת, תגיד סליחה ותמשיך הלאה".

יש בזה צד אחד נכון ואמתי, שלא להתעכב יתר על המידה על הקשיים והחסימות, אך נראה שלא מספיק עמדנו על המחיר של ה"שלום המהיר", שמדלג יתר על המידה על הרגשות הנפשיות הפשוטות, שאמנם לא נראות הכי גבוהות, לא הכי רוחניות, אך זה מה שהוא חווה עכשיו. המהירות של התגובה, שדוחקת את השלום וההתקרבות, דווקא יכולה לייצר לאורך זמן יותר דינים, יותר מרחק. כי הדילוג המוגזם על חלק בנפשך הוא כמו ילד שחש שמדלגים מעליו, שלא רואים אותו, לא שומעים, דוחקים אותו, ובסופו של דבר הוא יתמרד, יתפרץ בכעס. בואו נהיה כנים - הוא צודק, אפשר להבין אותו; כמה חשוב לכל אחד מאתנו שיראו אותו, שיקשיבו לו, שייתנו לו מקום. תשומת הלב הזו היא הדבר המשמעותי. זה לא אומר שאני אלך עם כל מה שהוא אמר לי, אך אני מקשיב, אני בקשר, משתתף (לא מתערבב) בכאבו. זה מהלך של נתינת זמן למערכת הנפשית להתארגן על עצמה, לכבד את הזמן הנדרש כדי שזה יהיה באמת שלם מבפנים.

בסדר, אני יודע שלפי כל התורה והספרים הקדושים "כל הכועס מיני גיהינום שולטים בו", וכן שכעס הוא תולדה של מידת הגאווה. הכול נכון, באמת נכון, אבל אנו בני אדם ולא מלאכים. באמת אנו גבוהים בהרבה מהמלאכים. להם אין בכלל אפשרות להיכנס לתסבוכת נפשית, כי אין יצר ולא שום חלק שיכול לאפשר לו ללכת נגד רצון ה'. לכן דווקא אנחנו, בזכות הנפש הארצית הזו שקיבלנו, עם כל המטען שלה, זה רק כדי שנעלה את כל המציאות לשורשה, לא רק את האור והרוח, אלא גם העפר, הכבדות והעצבות, וכל המרה השחורה.

גמרא מופלאה

לאחר השיחה עם החבר הקדוש, ראיתי גמרא שהיא פלא פלאות. ראינו שם חיזוק עצום לדברים שאמרנו למעלה. רואים שם (עד כמה שאפשר לדבר בנושא הזה) שאפילו הקב"ה צריך את הזמן שלו להירגע לאחר שכעס כביכול. נראה שם שגם הוא ית' כביכול זקוק למעט זמן עד שתתקרר דעתו, ורק אחרי זה יכול שוב להתפייס עם עם ישראל. זה מופיע במסכת ברכות בדף ז. הגמרא מלמדת שם בתחילה דבר שהוא פלאי בעצמו - שגם הקב"ה מתפלל ("ושימחתים בבית תפילתי"), ומהי התפילה שלו: "יהי רצון שיכבשו רחמיי את כעסי, ויגולו רחמיי על מידותיי, ואתנהג עם בניי במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין". זה לא נתפס. הגמרא בהמשך תשאל שם את השאלה המתבקשת –"ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא?" (וכי יש כעס לפני הקב"ה?)

השאלה הזו מופיע לאחר שרבי יוחנן שואל ומסביר: "מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב: פניי ילכו והניחותי לך". מסבירה הגמרא שם את הסיבה השורשית והמבהילה לכך שלא מפייסים את האדם שהוא 'בעצבים', שגם לבורא לוקח זמן לעבור מדין לרחמים: "אמר לו הקב"ה למשה: 'המתן לי עד שיעברו פנים של זעם, ואניח לך". זה ממש געוולד, הקב"ה אומר למשה, "בני אהובי, אני מבקש ממך שתמתין לי קצת עד שיעבור הכעס שלי, עברתי משהו לא פשוט, צריך רגע לחזור לעצמי, ואז אוכל להתפייס מחדש". כלומר הקב"ה מלמד דרך ארץ מתוך דוגמה אישית כביכול - שאין מרצין לאדם בשעת כעסו, אפילו מולי מלך מלכי המלכים, צריך לחכות קצת עד שאירגע, ורק אז תפנו אליי.

כמה עומק יש בגמרא הזו, כמה מתנות פנימיות יוצאות מכאן, כמה רחמים, כמה אמת, כמה אהבה. ה' ית' בעצמו מלמד אותנו – בני, נכון שכעסת, הקפדת על חבריך, על אשתך וכו'. אני לא דורש ממך מיד לחייך, להשתנות, אני יודע כמה קשה לעבור על מידות ולא להחזיר כעס, וכן כמה קשה לצאת מזה לאחר שכעסת. ומה עכשיו? אחריותך לא לכעוס על הכעס. בני, אל תכעס על עצמך, הפעולה הזו היא מהצד האחר (ס"א), אני מקבל אותך, אני מבין אותך ממש. אני מכיר את המידות שנתתי לך". ודאי שאין הכוונה להצדיק את הכעס ולהיסגר בתוך עצמך, אלא להתפלל ולבקש - "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיי את כעסי, ויגולו רחמיי על מידותיי", אנא ה' עזור לי לחזור, אני רוצה להתקרב מחדש. זו תפילה שבאמת צריכה להיות תוך כדי האירוע, שהכעס רק מתחיל לעלות, אך גם אם כבר יצא "הרעל", הרי יש תשובה בעולם, תשובה שקדמה לעולם. עכשיו חוזרים, דרך תפילה, דרך בקשה כנה לחזור בלי לטשטש את האמת, תפילה על האמת, שלא אטשטש את מה שרציתי להגיד, אך שאומר בנחת, ביישוב הדעת ולא ב"קריזה".

צורך אלוקי

יש בצורך הזה של ההמתנה משהו טבעי אלוקי. לא למהר לרדת על עצמך, אפילו הוא ית' צריך כביכול זמן עד שיעבור הכעס, עד שיתפייס, אז מה, אתה לא צריך את הזמן? מה אתה יודע ויכול לבד לעבור על מידותיך, ככה ללא עיכובים? שים לב אחי, הוא ית' ביקש מרבי ישמעאל שיתפלל עליו שיצליח לכבוש את מידותיו, הוא ידע כמה זה קשה. לכן תרגיע את הכעס העצמי על זה שכעסת, תקבל את הזמן שלוקח לך להירגע, תסכים שזה בסדר ומקובל עליו ית', הוא גם עושה את זה. להמתנה על מנת להירגע ולחזור לחסד ולאהבה אמתית יש שורש רוחני.

תשובה שלמה

אותו חבר אמר שלאחר זמן חזר לאשתו, ואמר בפשטות סליחה על ה'כיעור' שיצא ממנו, על הכעס, על ההקפדה, אך המשיך ואמר: יחד עם זה, בהפרדה מכל ה"קטנות שלי", יש כאן גם משהו מהותי, שחשוב לי להגיד ואני לא רוצה לטשטש. לא התאים איך שדיברת עליי ליד הילדים, זה פגע בי, ובזה אני מבקש לדייק, שאת זה בהמשך תבררי אתי בארבע עיניים, ולא מולם.

הוא חש שזו הייתה תשובה שלמה, שמצד אחד לוקחת אחריות על הכעס והמידות הלא מתוקנות, אך גם מבטאת את הנקודה הפנימית המהותית שהייתה שם. אם היה מוותר על זה ורק מתנצל, לא היה זוכה למנוחת נפש אמתית, להשלמה ולשלום אמתי, כי משהו היה חסר. את הדיוק הפנימי הזה השיג רק בזכות ההמתנה, בזכות הכבוד שנתן לבירור הפנימי.

יהי רצון שנזכה לשלום אמתי, לקרבה אמתית, לה', למשפחתנו, לעמנו. לא שלום מדומה, שמוותר על האמת, בשביל שיהיה שקט כביכול; זה רק מעורר יותר דינים. כמו שזה בזוגיות ככה זה מול שכנינו. הסדר הנכון הוא קודם - פנימה, לסגור את זה בתוכנו, בזוגיות, במשפחה, ביישוב, בעם הקדוש, כאיש אחד בלב אחד. שלום כזה בינינו ייצר מאליו כדוגמתו שלום אמתי עם שכנינו, אמן.

עולם קטן - כתבות