צירי לידה לקראת הגאולה

נשמות רבות משתפות אותי בתקופה האחרונה שהן מרגישות שיש להן יותר ניסיונות מתמיד, ונראה שזה קשור לכך שה' ממש רוצה לגאול אותנו, ואלו צירי לידה, חבלי משיח המבשרים על הגאולה הקרובה ממש בקרוב, אמן. רבים משתפים בייסורים שהם עוברים עכשיו בעצמה גדולה בגוף ובנפש, בשלום בית, בפרנסה, והוא יתברך ברחמיו מנסה גם אותי בייסורים שונים כדי שלא אדבר מהפה לחוץ אלא מתוך החוויה הפנימית של הייסורים.

דעת קנית מה חסרת

הגמרא הקדושה מלמדת אותנו: "אם רואה האדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו". לאחר מכן, אם לא ימצא, יתלה אותם בביטול תורה, ואם לא מצא ידע שזו הסיבה: "בידוע שיסורין של אהבה הם" (ברכות ה ע"א). הנקודה שאני בוחר לדבר עליה קשורה למה שהגמרא מבררת בהמשך; היא מראה שם שכדי שהייסורים יהיו של אהבה הם תלויים בהסתכלות של האדם.

הגמרא מקבילה שם את הייסורים לקרבן אשם: "אם תשים אשם נפשו", וכמו שקרבן אשם מכפר על חטא רק כאשר הוקרב מדעת בעליו, כך ייסורים, רק אם יש לי הדעת וההסכמה שהם מאהבת ה' אותי אני זוכה לכל השכר הקשור לזה (יראה זרע, יאריך ימים וכו'). זה פלא ממש, כי כולנו חווים ייסורים בצורות שונות, אך ההבדל בין בני האדם הוא בתפיסה שלהם את הייסורים, בדעת ובהכרה שלהם.

ההכרה היא יסוד העבודה החסידית: "במקום שהאדם חושב שם כל האדם" (הבעש"ט הקדוש). רבי נחמן מרחיב במקומות רבים שעיקר הייסורים הוא שהם לוקחים לאדם את הדעת (ליקוטי מוהר"ן סה). עניין זה ממקד מאוד בעבודה הפנימית, שעיקר האחריות אינו הייסורים אלא היחס שלנו כלפיהם הוא שקובע בשמים. יש הסברים רבים על הדעת של ייסורים מאהבה, אך אני רוצה לגעת בזה בנימה אישית, מתוך חוויית החיים, בתקווה שהכתוב יחזק, יעורר וייתן כוח לכל הנשמות להחזיק מעמד ואפילו להתקרב יותר לה' מכל העובר עלינו, אמן.

מתוך החוויה האישית

ממה שאני עובר אני חש שהייסורים ממש מזככים ומקלפים את השריון הגס של התדמית שבניתי. זו הכנעה וכניעה כזו מול האמת, מול כוח שחזק ממני, או נכון יותר: חזק ממי שחשבתי שאני. הייסורים לא מאפשרים לפעול מהמקום המוכר, הנפש נעשית עדינה יותר, חשה, מרגישה, פגיעה. אני מוצא את עצמי יותר נצרך וחסר אונים. המעמד הזה, כאשר מסכימים לקבלו, מגלה עומק ואוצרות נפלאים בתהומות הנפש. הייסורים הופכים אותי בעל כרחי להיות בבחינת אמודאי, צוללן קדוש, שיורד לתחתיות ולמעמקים כדי לדלות פנינים יקרות.

המהות נשמרת כנסגרת

הפנינים הללו נעולות ומסתתרות היטב תחת השריון הגס שבניתי (גם שריון דתי, תורני) שלמד להתנהל או לפחות לשרוד מול חוויית החיים החיצונית. זיהיתי שייסורי האהבה משחררים אותי מעצמי, כלומר ממה שחשבתי שהוא אני, ומאפשרים לי לפגוש שם עמוק בפנים חלקים שמצפים להיגאל, ניצוצות קדושה שהם חלקים ששייכים למהותי העצמית האמתית ולא לאני הדמיוני שבניתי לי כברירת מחדל.

אחת הפנינים שמתגלות היא הרגישות ועדינות של הנשמה שלנו. היא טהורה כל כך – ולכן מובן גם למה היא נשמרת כאשר אני מזייף, ציני, מוחצן ומנסה להרשים. היא פשוט לא יכולה לסבול את הגסות והכיעור החיצוני הזה, ואז היא "נסגרת כנשמרת" (ימימה זצ"ל). הנשמה כל כך לא קשורה לזיוף, ולכן היא נכנסת עמוק פנימה ונשמרת שם עד שנהיה מוכנים וראויים לפגוש את אורה הזך, את קול הדממה הדקה והעדינה שלה, את האמת שלה. דווקא השבר החיצוני מזכך את השריון ואת המחיצה ומניח לנשמה להתגלות, להיחשף.

נשיאת הפכים

הביטוי העיקרי של גילוי הנשמה הוא התרגשות והודיה על פרטים קטנים מאוד, על עצם החיים, על חוויית הנשימה, על קרן שמש טובה שנוגעת ומלטפת את הגוף, מחממת את תאיו; הודיה על משב קריר של רוח ביציאה למרפסת, על הדומם ועל הצומח, על החי, על האנשים, על עצם חוויית החיים.

זוהי הודיה מקורית מהמקור, זו לא תודה בעקבות דבר שהסתדר בחיים בגשמיות (כסף שבא פתאום) או ברוחניות (לימוד או תפילה שמאירים) אלא להפך, בחוץ הכול 'הפוך', חורג מהזרימה הרגילה, מהצורה המוכרת של הטוב, הדברים אינם מסתדרים ואינם עובדים כמו שרציתי אלא ממש להפך. רבי נחמן מברסלב מכנה את הנהגה הזאת  "שלא כסדר" (ליקוטי מוהר"ן פב).הכלל הוא שבזמן הייסורים, אם זוכים לזכור לקבל אותם מאהבה, זו חוויה של נשיאת הפכים גדולה: החיצוניות – הגוף והנפש – חווים צמצום וקטנות, אך עומק הפנימיות מאיר וזורח.

נוסף על כך כאשר מתגלה הנשמה, העדינה הפלאית הזאת, יש חוויית הכנעה גדולה, והביטוי של זה הוא בעיקר קרבה גדולה במפגש עם נשמות אחרות. הייסורים גורמים ל'יודע' להשתחרר, ה'יודע' הזה, שחוצץ ומפריד, משתחרר, ובמקומו מתפנה חלל של אי-ידיעה, חלל פנוי מלא ברצון פשוט לחיבור, להיות בקשר חם ואוהב לאישה, לילדים, לחברים, לה' יתברך.

קשב ויישוב הדעת

הגילויים שמתאפשרים בייסורים הם דקים מאוד. אלו גילויי אהבה האישיים שלו יתברך אליי כבן אהוב שאפשר לסמוך עליו, והוא רוצה לתת לי את המתנות של הגדולים, כי "את אשר יאהב ה' יוכיח", ובשבילם נדרשים כלים עדינים של הקשבה פנימית עמוקה ויישוב הדעת. הדבר הראשון שהתורה מלמדת אותנו, והוא היסוד, שיש לייסורים משמעות. עיקר הקושי והסבל שהאדם חווה אינו מהייסורים עצמם אלא מהכוח המדמה של היצר, שלוקח את הדעת בשעת ייסורים ומראה לאדם מציאות שקרית שה' כביכול נגדו חס ושלום, שאינו רוצה בו, וזה עיקר הסבל.

בהסתכלות שקרית הייסורים נתפסים רק כתיק כזה שנפל עליי, ואני לא מחפש שום קשר, שום קרבה, רק מחכה בכעס עד יעבור זעם. עצם הידיעה שיש לייסורים משמעות (אפילו אם אני לא יודע מהי) זה רוב הריפוי של הגוף-נפש, זה יסוד האמונה הקדושה.

כמו כן נדרשת יכולת שלא להתבלבל מתגובות הלא פשוטות שיוצאות ממני בזמן הייסורים. כל הקטנות, חוסר הסבלנות, הכעסים והפחדים (שגם הם נקודות שהדחקנו ובאות לפגוש אותנו), ועליי לדעת באמונה את מה שכותב רבנו הקדוש, "שיש עניין שיתהפך הכול לטובה", בפרט בחודש אדר הקדוש, שזה עניינו ממש. עליי להאמין ולדעת שאחזור במהרה לשמחתי, ליציבותי ולאיזוני, רק שהקב"ה ברחמיו ובאהבתו האינסופית מאפשר לי דרך הייסורים קשר חדש אתו יתברך, עם הרבה יותר ממדים, הרבה יותר עומק.

התפילה היא לזכות להיות בקשר עם הפנינים שהתגלו בזמן הירידה והייסורים גם כשהכול כסדר, כלומר להמשיך את הגילוי של העדינות והרגישות הזאת של הנשמה, את ההכנעה האלוקית הזאת, גם ללא התירוץ של הכאב.

אני מזהה שזה דורש אומץ, לאפשר את המקום הזה מול העולם, מול הציניות והגסות החיצונית, אך נראה שה' יתברך ממש רוצה שנעז להיפגש ממקומות פנימיים ועדינים הרבה יותר, ואני מברך שנזכה.

עולם קטן - כתבות