פרק כה- לרשום בלב.

תהילות

תהלים פרק כה

המזמור הזה מפגיש אותנו עם מזמורים שנכתבו לפי א-ב.

מתי אנחנו נצמדים לסוג כזה של כתיבה?

בדרך כלל כשרוצים לתת סימנים, לקראת בחינות כולנו הכנו לעצמנו סוגים שונים של רשימות עם סימנים שנזכור בשעת בחינה. כנראה שגם דוד המלך הכין סימנים לשעת בחינה, לא בבית הספר... אלא בחינה אמתית של החיים..

מה דוד המלך רוצה להזכיר לעצמו, לשנן ולא לשכוח בשעה הנכונה?

את סוף המזמור ,את  התפילה שריבונו של עולם יפדה אותנו מכל הצרות.

אבל בשביל לשאת תפילה כזו צריך לבוא בתחושה שזה אפשרי, שזה ראוי, או בעברית שלנו שיש על מה לדבר.

לכן צריך להתחיל מהאלף-ממה אפשר להתחיל? מוודאות שאתה יכול להעיד עליה באמת. הרצון שלי, הרצון להתקרב, לדעת, להיות מודרך.  וההכרה  בטובו של השם, משם הכל מתחיל.(פס ד-ח)הקשר הזה של מדריך ומודרך, יוצרת קשר בלתי מותנה, פנימי ועמוק, שבו ריבונו של עולם דואג ומדריך כל אחד במצב שבו הוא נמצא,  "על כן יורה חטאים בדרך"-דורש המדרש שפסוק זה נאמר על מי שבורח לעיר מקלט, שיש חיוב להראות לו את הדרך, את הדרך הממשית, איך להגיע לעיר, אבל גם את הדרך הפנימית והעמוקה איך לכפר על עצמו. הידיעה הזו שהפניה להיות מודרך תמיד תמצא את הקב"ה שם כמדריך, יוצרת אמונה ש"צרות לבבי הרחיבו" –שהצרות מרחיבות את הלב, מכיוון שהם מזמנות לנו הדרכה  המתקנת את הלב. וביטחון שריבונו של עולם יפדה אותנו מכל צרותינו. שכן כל תפקידם הוא להרחיב את ליבנו ולא  להפיל אותנו, חס ושלום.

אז שימו את הרשימה הזו עמוק בפנים ,לזמן שצריך להתחזק בישועות.

 ישועות ונחמות

עידית-ברכה

תהלים פרק כה

א) לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ יְ֝קֹוָ֗ק נַפְשִׁ֥י אֶשָּֽׂא:

(ב) אֱֽלֹהַ֗י בְּךָ֣ בָ֭טַחְתִּי אַל־אֵב֑וֹשָׁה אַל־יַֽעַלְצ֖וּ אֹיְבַ֣י לִֽי:

(ג) גַּ֣ם כָּל־קֹ֖וֶיךָ לֹ֣א יֵבֹ֑שׁוּ יֵ֝בֹ֗שׁוּ הַבּוֹגְדִ֥ים רֵיקָֽם:

(ד) דְּרָכֶ֣יךָ יְ֭קֹוָק הוֹדִיעֵ֑נִי אֹ֖רְחוֹתֶ֣יךָ לַמְּדֵֽנִי:

(ה) הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ׀ וְֽלַמְּדֵ֗נִי כִּֽי־אַ֭תָּה אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י אוֹתְךָ֥ קִ֝וִּ֗יתִי כָּל־הַיּֽוֹם:

(ו) זְכֹר־רַחֲמֶ֣יךָ יְ֭קֹוָק וַחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה:

(ז) חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י׀ וּפְשָׁעַ֗י אַל־תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכָר־לִי־אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טוּבְךָ֣ יְקֹוָֽק:

(ח) טוֹב־וְיָשָׁ֥ר יְקֹוָ֑ק עַל־כֵּ֤ן יוֹרֶ֖ה חַטָּאִ֣ים בַּדָּֽרֶךְ:

(ט) יַדְרֵ֣ךְ עֲ֭נָוִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וִֽילַמֵּ֖ד עֲנָוִ֣ים דַּרְכּֽוֹ:

(י) כָּל־אָרְח֣וֹת יְ֭קֹוָק חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֑ת לְנֹצְרֵ֥י בְ֝רִית֗וֹ וְעֵדֹתָֽיו:

(יא) לְמַֽעַן־שִׁמְךָ֥ יְקֹוָ֑ק וְֽסָלַחְתָּ֥ לַ֝עֲוֹנִ֗י כִּ֣י רַב־הֽוּא:

(יב) מִי־זֶ֣ה הָ֭אִישׁ יְרֵ֣א יְקֹוָ֑ק י֝וֹרֶ֗נּוּ בְּדֶ֣רֶךְ יִבְחָֽר:

(יג) נַ֭פְשׁוֹ בְּט֣וֹב תָּלִ֑ין וְ֝זַרְע֗וֹ יִ֣ירַשׁ אָֽרֶץ:

(יד) ס֣וֹד יְ֭קֹוָק לִירֵאָ֑יו וּ֝בְרִית֗וֹ לְהוֹדִיעָֽם:

(טו) עֵינַ֣י תָּ֭מִיד אֶל־יְקֹוָ֑ק כִּ֤י הֽוּא־יוֹצִ֖יא מֵרֶ֣שֶׁת רַגְלָֽי:

(טז) פְּנֵה־אֵלַ֥י וְחָנֵּ֑נִי כִּֽי־יָחִ֖יד וְעָנִ֣י אָֽנִי:

(יז) צָר֣וֹת לְבָבִ֣י הִרְחִ֑יבוּ מִ֝מְּצֽוּקוֹתַ֗י הוֹצִיאֵֽנִי:

(יח) רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי וַעֲמָלִ֑י וְ֝שָׂ֗א לְכָל־חַטֹּאותָֽי:

(יט) רְאֵֽה־אוֹיְבַ֥י כִּי־רָ֑בּוּ וְשִׂנְאַ֖ת חָמָ֣ס שְׂנֵאֽוּנִי:

(כ) שָׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי וְהַצִּילֵ֑נִי אַל־אֵ֝ב֗וֹשׁ כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ:

(כא) תֹּם־וָיֹ֥שֶׁר יִצְּר֑וּנִי כִּ֗י קִוִּיתִֽיךָ:

(כב) פְּדֵ֣ה אֱ֭לֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל צָֽרוֹתָֽיו: