באחד השיעורים עלתה השאלה בהפוך על הפוך: למי לא מספרים שהתחלת לצאת?
ולא תאמינו: הרבה בנות סימנו את ההורים כגורם שכדאי לספר לו רק בסוף, ולסנן אותו בתחילת הדרך.
ואנחנו ההורים כל כך רוצים להיות שותפים בתהליך הזה, ללוות את ילדינו לחופה, ולא רק ביום הנישואין אלא בתהליך המוביל. ויש לנו כל הרבה ניסיון, וכל כך הרבה מה לתת...
ואם זה לא תמיד ברור לילדינו, אנחנו תמיד יכולים לשלוף גם את המקור ההלכתי שמזכיר את הנושא הזה כחובה של האב לבנו: "להשיאו אישה".
אבל מי שרוצה להתנהל בפתיחות הלב, בשותפות והשתתפות אמיתית, מבין שאי אפשר להתנהל מכוח החובה והשאיפות שלנו כהורים, אלא בשיח אמיתי וכנה.
נכון שהשיח הזה לא מתחיל עכשיו. צריכים להיות לו יסודות עמוקים ובריאים כבר מהילדות. אבל זו הזדמנות נהדרת לשכלל אותו.
המעבר בין דיבור שלנו כהורים לילדים לדיבור אל ילדינו הבוגרים שעומדים לבנות קשר ולצאת לחיים, הוא מעבר הדרגתי. ולכן לא תמיד כולנו מבחינים בשינוי המתבקש בטיב השיח. ששוב אי אפשר לדבר מכוח הסמכות - לנהל, לתת הוראות, אלא הדיבור צריך להיות בגובה העיניים, מכבד ומקשיב.
אם נראה לכם שהבת בעניין, או להיפך - אתם חושבים שהגיע הזמן, זו הזדמנות מצוינת להתחיל בדייט ביניכם, לקבוע שיחה. ואם כבר שיחה - אז למה לא לצאת ביחד לאיזה בית קפה, מקום אחר, מאוורר מכל העומסים של הבית, ולפתוח בשיח על הנושא.
מה היא מחפשת בבן הזוג?
מה נראה לה חשוב? למה זה חשוב בעיניה?
איך היא רוצה לראות את המעורבות שלכם (שתחפשו עבורה? באופן אקראי, אם אתם מכירים? שתעניינו עוד אנשים?), ואיזה ליווי שלכם היא רוצה במהלך הקשר.
תקשיבו, תקשיבו, תקשיבו. ורק אחר כך תביעו גם את דעתכם.
דרך אגב, העצה הזו פועלת גם הפוך. גם הבת יכולה ליזום דייט נעים ומפרגן עם ההורים, להעלות את השאלות ולהביע את הרצונות.
שנזכה לשמחות משותפות, של לב אבות על בנים.