המערכת הולכת ומזדככת, ברגע שאנחנו לוקחות אחראיות על חיינו להתקרב לעצמנו ולאחרים על נקי.

 

נתינה לעצמנו מתחילה מעמדה נפשית של בוגרת, הלוקחת אחראיות על ליבה ועל חייה, בניגוד לעמדה קורבנית, שמבקשת שאחרים ידאגו למצב רוחה וללבה.

עמדה פאסיבית שמבקשת את השמחה  והאהבה מבחוץ, מתוך ציפייה שאחרים ישימו לב   היא עמדה של הילדה. כמו ילדה שמצפה שיתנו אישור לקיומה, בלעדי זה היא אינה מרגישה זכות למקום בעולם.  הילדה הזו בעצם  פועלת ונעה בעולם כל הזמן כמו קבצן על דלתי נדיבים בבקשה שמישהו יתן לה מקום. וסופה להתאכזב, כדבריה של ימימה :"המצפה מצפה להתאכזב"

אבל האכזבה הזו היא מהותית ומכוונת כדי לזכות אותה להגיע פנימה אל המעין  הבלתי פוסק ולא לשתות ממים מלוחים שסופם להגביר את הצימאון.

העניות  והצמאון הזה  מפסיקים  מעצם הידיעה שיש לי מקום.

בורא עולם המקום נתן לי מקום כשברא אותי ובהיותי בריאה אלוקית אני מכבדת את המקום הזה בתוכי.

כשההבנה הזו מופנמת, אני מתחילה ליישמה בהתקרבות לעצמי, בקשב למקום שלי ובנתינה שנותנת מקום לחלקים המהותים שלי.

ואז החלק נח על מקומו ואפשר לפעול מקשב נקי

נתינה טהורה

היא נתינה מהטוב שבי מהיש, לא ממקום שבו אני נותנת על מת לעשות לי מקום,  נתינה שהיא בעצם רצון לרצות.

וגם אף אחד לא צריך לרצות אותי

מלאכה

*התבוננות במערכות יחסים קרובות

בעל, ילדים הורים.

א.האם נכנסתי בהם לעמדה פאסיבית-קורבנית, הייתם צריכים לעשות ככה, ובגלל זה אני  עושה או לא עושה.

ב.האם אני  יכולה לזהות איך אני חוזרת להיות מנהלת קשר, בוחרת את טיב הנתינה שמתאים למערכת הזו ומתחילה לדייק אותה.

*את מי אני "צריכה" לרצות, מה אני מבקשת להרוויח ממנו, מה אני מפסידה?

איך אני אדייק לחזור להיות נותנת ולא מרצה.

 

*מי צריך לרצות אותי? איך אני משחררת אותו?

 

 

 

 

 

ימימה - חשיבה הכרתית