פרק לא-התפילה על פוסט טראומה

לא תמיד הסיפור נגמר בהצלה, הרבה פעמים גם אחרי שהכל כבר נגמר, ויכול להיות שאפילו זכית לישועה נסית, הנפש נותרה כואבת מפוחדת ומכווצת, משהו נותר לא בהיר ולא ברור.  בפנים עמוק ההתמודדות לא הסתיימה, וצריך להמשיך את הישועה גם פנימה , לעכל אותה, לרפא את פצעי הנפש, להשיב את  הנפש  כבראשונה. להתחזק.

אולי המזמור הזה פותח לנו צוהר לחוויה הזו אצל דוד המלך,

החלק הראשון עוסק בבקשת ישועה:

(ה) תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי:"

הוא מבקש מבורא עולם שיושיע אותו מהצרה ויהפך להיות עבורו מעוז, מין חומה בצורה שמגינה עליו. הבקשה הזו מסתיימת בהודיה:

ח) אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַסְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי:

(ט) וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי:

אבל המזמור לא מסתיים בהודיה הגדולה הזו. התפילה ממשיכה  אבל הפעם האויב הוא לא מבחוץ, הוא האויב הפנימי שנגרם מהניכור,מהאיום:

(י) חָנֵּ֥נִי יְקֹוָק֘ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי:

הפחד המצוקה והאיום חלחלו פנימה עמוק 

אל  העין-ההתבוננות, כבר מתקשה לראות בטוב, המבט נעכר מתקשה לזכות ולהזדכות.

ואל הרגשות-הנפש נותרה חשדנית כואבת ופגועה. ואפילו אל התחושות בגוף -הותירו אותו כואב ומכווץ.

. נוצרו כעסים ובעיקר ניתק חוט החסד, התחושה הבריאה של יהודי שמתהלך בבטחון בעולם, מרגיש מוגן ואהוב התנפצה..

את הפיוס הזה דוד בונה מחדש בתפילתו השניה בפרק, כל עוד הישועה לא חלחלה פנימה אל החללים שנפערו בנפש,היא עוד לא הושלמה.

רק כששוב נרגיש מוארים ואהובים, צפונים ומוגנים תחת כנפיו, ללא תנאי, לא בזכות מעשינו אלא מתוך אמון מלא בחסדו  " הבוטח בה חסד יסובבנו". רק אז נוכל לשחרר את חווית הנטישה הקשה:" (כג) וַאֲנִ֤י׀ אָ֮מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֘ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ " התחושה הקשה של נטישה לא היתה רק בגלל התנכלות של בני אדם, אלא היא נחוותה גם כדחייה מבורא עולם,ועליה דוד מבקש מתפלל ומרפא אותה בשיח הפנימי והעמוק הזה.

"חזק ויאמץ לבבכם"- לא רק הצלה אלא ישועת הלב.

ריפוי זה  שדוד מבקש על עצמו מחבר אותנו להבטחה שהובטחה לעם ישראל כולו:" כה אמר ה עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל" גם אחרי ההצלה אנחנו עוד זקוקים לישועת ההרגעה.

במהרה בימינו,  אמן

באהבה 

עידית ברכה

תהלים פרק לא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

(ב) בְּךָ֖ יְקֹוָ֣ק חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי:

(ג) הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י׀ אָזְנְךָ֘ מְהֵרָ֪ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי:

(ד) כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי:

(ה) תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי:

(ו) בְּיָדְךָ֘ אַפְקִ֪יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְקֹוָ֗ק אֵ֣ל אֱמֶֽת:

(ז) שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־יְקֹוָ֥ק בָּטָֽחְתִּי:

(ח) אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַסְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי:

(ט) וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי:

(י) חָנֵּ֥נִי יְקֹוָק֘ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי:

(יא) כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֹנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ:

(יב) מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֢יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י׀ מְאֹד֘ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי:

(יג) נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד:

(יד) כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֘ מָג֪וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ:

(טו) וַאֲנִ֤י׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי יְקֹוָ֑ק אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה:

(טז) בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֮ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵרֹדְפָֽי:

(יז) הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ:

(יח) יְֽקֹוָ֗ק אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל:

(יט) תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז:

(כ) מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֘ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָֽם:

(כא) תַּסְתִּירֵ֤ם׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֘ מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת:

(כב) בָּר֥וּךְ יְקֹוָ֑ק כִּ֥י הִפְלִ֮יא חַסְדּ֥וֹ לִ֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר:

(כג) וַאֲנִ֤י׀ אָ֮מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֘ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ:

(כד) אֶֽהֱב֥וּ אֶת־יְקֹוָ֗ק כָּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר יְקֹוָ֑ק וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה:

(כה) חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כָּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַיקֹוָֽק: