"אני באמת חייב לספר על החסימות שלי עם ההורים כדי למכור כסאות מעץ?...."
מה זאת אומרת?
"שאלתי את כל מומחי השיווק בדיגיטל איך לשווק את עסק הנגרות שלי. וכולם כמעט אמרו את אותו הדבר. אתה צריך לפתוח את הקישקע ולספר. אנשים מתים על זה. הם עוקבים אחריך. ובום... אתה מוכר כסא"
😃
נו, ואותה הולך על זה?
"איכס. לא רוצה. אבל אם חייבים אז חייבים... אז ניסיתי. אבל אז אני בורח מהפרסום. לא כותב. לא מפרסם. מעדיף להכין עוד קפה. לאכול עוד שוקולד. אפילו מעדיף לסדר את הניירות על השולחן..."
"בזעת אפיך תאכל לחם. בעצבון תאכלנה כל ימי חייך".
עוד בימי גן עדן, האדם למד איתות כדי לזהות מתי הוא ניגש לפרנסה שלו בצורה לא בריאה. האיתות הוא מאמץ מיותר, עצבות. קוצים ודרדרים.
פרסום צריך? מי שצריך צריך.
בעבודה יש חלקים שפחות אוהבים? לרובנו.
אבל האם במקרה יש מידת סבל מסויימת, מידת מאמץ מסויימת, עצב, שאנחנו מוסיפים במו ידינו הבלתי מודעות?
אז השאלה היא - איך אתה כותב ומפרסם באופן שהולם אותך. שמתאים לך. באופן שנענה לכללי השוק, אבל לא משועבד להם. נשאר על הציר שלך. השאלה היא גם איך שומרים על השחרור והיצירתיות גם "שם" במקום הזה שאתה לא רוצה להכנס אליו.
בקרוב, פוסט בהמשך - "חיידק החיים האמיתיים".