מי אשר ההיסוס היה גדול-ההתקרבות תוך דחיה כל הזמן, וזו היא התיימרות שאינה מאפשרת התקרבות , זאת אומרת תמיד ישו פער עד התקרבות, וזה לא מאפשר את ההתקרבות המדויקת אשר מאפשרת פניה נקיה, מהקו הנכון,

הדפוס שבו הורינו התקשרו אלינו הוא דפוס התקשרות שימשיך לנהל אותנו, ומערכות יחסים שלנו, רק מודעות אליו והבנה כיצד הוא משפיע עלינו יוכלו להכניס שינוי בדרך שבה אנחנו יוצרים מערכות יחסים.

מי שחווה היסוס, כלומר ההורים היו שם, אבל לא תמיד,לא תמיד הקשיבו, לא ידעו לתת מענה לצרכים, או שנתנו ונתנו ללא גבול ואז התפרצו,דפוס של היסוס או התנגדות בלתי מוסברת יצרו גם אצלנו דפוס כזה, שבו אנחנו מתקרבים ללא גבול, נותנים ואז שוברים את הכלים, דוחים ומתנגדים.

להתקרבות יש קצב, היא תהליך,ואפשר שהקצב ישתנה בתהליך, אבל התנגדות לאחר, דחיה שלו, התפרצות ושבירת כלים הם מובילים תנועה אחרת שאינה תנועה של התקרבות אלא של התנגדות ויוצרים חסימה.

בשביל לדעת להתקרב צריך גם לשים לב לגבולות, לדעת להקשיב ולדעת לדבר.

מלאכה

דחיה והתקרבות:

התבוננות במערכות יחסים

האם אני יודעת להתקרב,

שומרת על גבולות של יכולת של מרחב(בדרך כלל לא בזמנים יוצאים מו הכלל...)

או מתקרבת ודוחה?

היסוס והתקרבות

על מנת להתקרב צריך להקשיב לשני ולתת אמון בהבנה שלי.

האם שני המרכיבים האלה נמצאים בקשרים שלי?

 

 

ימימה - חשיבה הכרתית