אי אפשר להמשיך עם הדחיות הסמויות שכביכול  מחזקות ובכלל לא מחזקות, זו אשליה של התחזקות, להבין שזו החלשה וירידה ולא מאחר המאבק להגיע לנפש כאשר לא השתמשה בבינתה.

החסימה היא צורך שבלעדי זה היא פוגשת את כל חולשתה, והשאלה האם נשענת על התחזקותה...

כי אז תוכל לתת מתיקונה בלי לרוץ אל המשענת אשר ממנה כביכול התחזקה שנים.

 

 

 

החסימות שלננו הם גם ההגנות שלנו, כשלא יכלו להכיל כאב, חולשה וחסרון  בתוכינו, להתמודד איתם נכון, שמנו עלינו חומות,  לחומות יש צורות שונות:

  יש חומות שחוסמות את היכולת לבטא רגש.

ויש חומות של התנגדות ודחיה- על החומות הללו ימימה מדברת בחלק הזה.

המתעתע בהם שהביטוי של החומות האלה הוא כלפי האחר, ולרוב כלפי הכי קרובים אלי, הם אלה שיפגשו את הדחיה וההתנגדות,   אל תתבלבלו הביקורת תהיה מנומקת ומוסברת יהיו לה צידוקים.

אבל בעומק הלב שמנהל  מערכות יחסים של דחיה והתנגדות, נמצאת הנפש שחוותה דחיה וביקורת, שהרגישה לא אהובה ורצויה, ועכשיו היא משליכה את החוויה הזו על מערכות יחסים קרובות.

זה נותן לנפש אשליה של כוח, סופסוף היא בסדר, כי היא זו שמבקרת את האחר, אבל בפנים בעומק הלב עוד טמונים הכאב, והחסרון הפגיעה והדחיה, ובעצם הנפש נותרת חסרה , דחויה וחלשה. כדבריה של ימימה: הדוחה את האחר דוחה את עצמה.

אם נשחרר את החומה, את חומת הדחיה ונסכים נפגוש את החלל החסר בקרבנו,  ונלטף את הלב הכואב, אז נוכל לפעול ממקום של אהבה וקבלה נתמלא ברוך כלפי אחרים אבל בעיקר כלפי עצמנו ונוכל דרך זה להשיב אל הנפש שלננו רוך חמלה ואהבה.

והחומות הופכות לתקוות גדולות

 

 

מלאכה

את מי את דוחה?

חשבי על אדם קרוב שיש לך הרבה ביקורת כלפיו,

מה הוא עבורך?

מה יקרה אם תסכימי לקבלו כמות שהוא?

מה זה יעשה ללבך,

 

ימימה - חשיבה הכרתית