כשהלב מתעטף בתיאוריה

לפעמים הלב מתעטף ברעיון. לפעמים הלב העקום נשמע כמו רעיון ישר. 

לפעמים משבר בקשר מסווה את עצמו בתיאוריה.

למשל הרעיון שבעצם אין אלוהים הוא לפעמים מסווה לכעס. 

למשל הרעיון שאלוהים הוא מופשט ולמעלה מהתפילה ומהפרטים הוא לפעמים מסווה לחוויה של ריחוק, היעדר. לפעמים הוא מסווה לחוויה שאף אחד לא מקשיב לי. וגם אם כן זה לא באמת משנה לאף אחד. 

יש סוג של מחשבות שהן בעצם כמו השפרצה של רגש כואב לכיוון של השכל. 

אז קודם כל כדאי לבדוק. איזה רגש מתחבר לי לרעיון הזה? ובכלל איזה רגש יש לי בתפילה. 

אם היה אלוהים, כזה שמקשיב גם לתפילות, כזה שומע תפילת כל פה, אז מה הייתי מרגיש כלפיו? 

למשל אם ה' לא מופשט למה הוא בעצם לא מקשיב לי? למשל אם ה' מתעניין בפרטים אז למה הפרטים אצלי נראים ככה? 

ברגע שמכירים ברגש שמאחורי המסיכה אז הקושי כבר נמצא על פני השטח. אפשר לאט לאט לרפא אותו. 

אפשר