משנכנס אב ממעטין..

התחושה הזה שהכול הולך ומתמעט מתחילה כבר מיז בתמוז, ומתחזקת לקראת ראש חודש, ממעטין בשמחה, בתפריט, בבילוים, ברחצה. ובעצם החיות שלנו,  ויש מי שדורש שכל ההתמעטות הזו צריכה להיעשות בשמחה.

אבל יחד עם תנועת ההתמעטות הזו יש לפתח תנועה הפוכה של התחזקות וריבוי , משנכנס אב ממעטין בשמחה, אבל יש צורך להגביר  את הרצון.  כי הכול נועד כדי לבנות ולתקן, והבניה הזו תלויה ברצון, כדברי החבר בסוף ספר הכוזרי:" " אין הגאולה באה אלא עד שיכספו תכלית הכוסף".

אז אף על פי שהכינוי עת רצון שמור לימים אחרים, טובים מאלה, בכל זאת יש בימים האלה הזמנה מיוחדת לבירור כוח הרצון ולדיוקו, להכיר ברצונות אמתיים  מהותיים, ולשנות  דרכו מציאות. אז אולי לא עת רצון, אבל בהחלט עת לרצות.

כשמדברים על כוח הרצון כמעט אצל כולם עולה מידית המשפט המפורסם: "אין דבר העומד בפני הרצון". משפט שממלא בעוצמה  מאיר את הלב לתקווה  לשינוי, ומרחבים חדשים שיכולים להיפתח בפנינו, אבל רובנו  כבר נחלנו אכזבות רבות שגרמו לנו לאבד את האמון בכוח הבלתי מוגבל של הרצון, ואין בכוחו של המשפט הזה להאיר את הלבבות ולצאת לכבוש יעדים מטרות, תקוות ותפילות, ובמילה פשוטה אחת: משיח.

דרך הלימוד ימימה מדייקת את הרצון ומבדילה ביו רצונות, כיסופים  דחפים ומאבקים.

כשרוצים לבחון את כוחו של הרצון צריך לשים לב שאנחנו משתמשים בו נכון, שהכוח שאנחנו משקיעים בו הוא באמת רצון, ולא בעצם מבזבזים ומפזרים כוחות ורק נדמה לנו שא

  • בין רצון לדחפים

תדעי שישנו רצון וישנו רצון.יש את הרצון בהשגה מיידית, ממהרים לרצות להשיג תוצאות מהמוכר כקיים במיותר, וישנו הרצון הנכון, הרצון שהוא הכרתי  שהוא תוצאה ישירה מהכרה פעילה

אנחנו מלאי רצונות, הרצונות מתרוצצים בתוכנו,  מבלבלים , במקום לרוץ עם רצון אחד מוביל, תנועה שתיקח אותנו קדימה אנחנו מתרוצצים ומתפזרים, האבחנה הראשונה שכדאי לעשות, היא אבחנה בין רצון לדחפים. כבר בשמות השונים חבויים ההבדלים. דחף הוא אימפולסיבי, רוצה לראות תוצאות מידיות, הוא אינו מאפשר מרחב של תהליך, כאן ועכשיו.וככזה הוא תמיד ידגיש את החסר, הקריאה לפעולה תהיה מתוך חסר.

רצון-הוא הכרתי, מתבשל במודעות, מתוך היכרות עם מה שיש., ומה צריך עוד להוסיף, והוא יאפשר תהליך, מעצם הרצון יבנה תהליך מדורג שיאפשר לתוצאות להגיע בשלבים

ב..בין רצון לכיסופים

"חלק זה קשור בהבנה –ישום- תוצאה, ברגע שישנה תוצאה הרצון גובר, גם מתחזק נוכח, לא סותר את יכולת ההבנה.

לפעמים יש לנו רצונות גדולים שאינם קשורים למציאות בכלל, או שאנחנו בכלל לא רואים כיצד לממש אותם, או לצעוד לקראתם. רצונות כאלה עדין לא הופכים לצינור להורדת שפע חדש, רצון נהפך לצינור כשהוא מתחיל להתממש במציאות.

הרב בן-טוב זכותו תגן עלינו כשהיו באים לבקש ברכה לזיווג, לבנות הוא היה ממליץ לקנות טלית לחתן. ולבחורים המליץ לקנות גביע.

אם כבר סימנת את הרצון חשוב לראות איך אפשר להתחיל לתת לו ממשות, גם להתפלל עליו-למלל אותו, זה צעד-כדבריה של ימימה לעשות תפילה.

לרשום אותו-זה צעד נוסף, כי רצון צריך ישום.

 

 

ג.רצון ומאבקים פנימים

"הכרת הטוב ונוכחותו ממהות בכלים והמידות הן מאפשרות לכלים. זאת אומרת ממידות נלמדות דרך כלים בונים מידות, זה מאפשר מקום בין היש בפנימיותך העמוקה שבך לבין המיותר שבך, ומקרב אותך לעצמך.

 

הבינה הנלמדת מאפשרת רצון"

נקודה נוספת שחשוב לשים לב אליה היא שהרצונות שלנו לא נהפכים למאבק עם עצמנו, הרצונות הגדולים שלנו מסמנים לנו הרבה פעמים יעדים רחוקים וכדי לממש אותם צריך לפעול בהדרגתיות המותאמת לנקודת המוצא שלנו, ולעומס שלנו. אם לא נפעל בתיאום עם העומס נכנס למאבקים קשים עם עצמו ובמקום התקדמות נחווה קשי ותיסכול.

לדוגמא

מי שלא מסודרת ורואה את הבית של חברתה המתוקתקת, ומציבה את זה כיעד, תגיע לתיסכל ואכזבה, כי אין לה הרגלים כאלה, ויש לה מניעות וקושי.אז אעפ"י שחלקם זה עומס ומיותר, צריך לשים לב אליהם ודרכם לקבוע את המידה המתאפשרת.

אם את ביישנית וסגורה, אז אף על פי שאת רוצה להגיע לפתיחת הלב ולשיתוף, את צריכה לשים לב מאיפה את מתחילה ולעשות את זה במידה המתאימה לך, או כמו שאמרה לי תלמידה מתוקה, אולי אני אגיד לו (בדייט)שקשה לי -להיפתח, בשבילה זה כבר מידה גדולה של פתיחות. לו היא רק היתה חושבת על זה שהיא רוצה להיפתח, ולא מסוגלת לקבל את העומס הקיים, היתה נחסמת עוד יותר.

אז

יהי רצון.

 

 

ימימה - חשיבה הכרתית