כתבתי פוסט הומוריסטי מטופש על ילדים. כצפוי, זכיתי לתגובות ופרגונים מיידיים. ברור וידוע, שפוסט מטופש על ילדים יניב תשומת לב חיובית ונעימה הרבה יותר מפוסט מחוכם ומעמיק על דברים פרק י"א. פוסט מטופש מתגמל הרבה יותר.
ברור וידוע גם, שמערכת התגמול היא חלק מרכזי בכל מה שאנחנו עושים. האם יש בכלל פעילות אנושית שאינה תלויית תגמול? שאינה חלק ממעגל התנהגותי כלשהו, שאין בה איזו ציפיה לצ'ופר, פנימי או חיצוני?
* * *
אומרים קריאת שמע בכל יום פעמיים. את הפרשיה הראשונה קראנו בשבת שעברה, ואת השנייה השבת. וכל מה שבין זו לזו קשור אל שתיהן.
אומרים כל יום פעמיים פרשיה ראשונה ופרשיה שנייה, והן הרי כמעט זהות בתוכנן. למה לחזור? למה נחוצות שתי הפרשיות?
ההבדל בין הפרשיה הראשונה לפרשיה השניה הוא בעצם רק בנוכחותו של הגמול בפרשיה השניה.
הפרשה הראשונה אומרת: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹקֶיךָ, ומצווה להרחיב את האהבה הזו מתוך הלב אל הזרוע והעיניים, אל הבית והדרך, הערות והשינה, אל הבנים.
הפרשיה השניה אומרת, ובכן, את אותו הדבר, ומוסיפה: אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי - וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ.
ואם יִפְתֶּה לְבַבְכֶם - וַאֲבַדְתֶּם.
הגשם הוא הגמול האולטימטיבי, כי הגשם הוא החיים. בזכרונות ילדותי, וילדותם של רבים, תפילת הגשם כל שנה השאירה טעם של יום כיפור. אבל היום, עם מתקני ההתפלה - הוא כבר לא נושא את אותה משמעות קיומית דרמטית. האם "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ" עדיין רלוונטית?
* * *
בעצם אני רוצה לשאול שתי שאלות:
האם כיום, כשאנו כבר לא בגדר לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם, איבדנו משהו מהותי בעבודת ה'?
ואם איבדנו - האם בלעדיו חיינו הרוחניים ירודים יותר? או אולי נפתחה לנו אופציה להתעלות חדשה?
המדרש בבראשית רבא מספר כי השקיית האדמה על ידי גשם אינה מצב הבריאה הראשוני; וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה קדם לו. מדוע רוב פני האדמה הפכו להיות תלויים בגשם? "שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה".
האם לא נוכל להיות תולין עינינו כלפי מעלה גם כאשר מתקני התפלה יעלו מן הארץ והשקו כל פני האדמה?
אולי יחזקאל חושב שנוכל, כי הוא מתאר באריכות נחל צלול שיזרום ממפתן בית ה' בזרם הולך ומתעצם, שפע רב של מים, בלי חשש מאובדן אמונה.
"שתמיד היה מחסור מים בירושלים," מסביר אברבנאל, "ובעת הגאולה ברכה, וישתנה טבע הארץ לטוב. וגם רומז שמירושלים יצא דבר ה'."
גם הנביא זכריה אולי חושב שנוכל.
הוא אומר:
"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת-שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן-הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ".
והנביא יואל מתאר:
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל-אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת-נַחַל הַשִּׁטִּים".
אולי ההזדקקות שלנו לגשם, לתגמול, אינה הכרחית. אולי אי שם בזכרוננו הקדמוני יש אפשרות של אדמה לא צמאה, קיום לא מאוים, עשיית טוב ללא תמריץ.
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ, פשוט ככה, ללא תגמול.
עוד נשוב לשם