בסצנה הכי מתסכלת בספר "הסיפור שאינו נגמר" (לא, לא הסרט) מגיעה הקיסרית הילדותית אל הזקן מההר הנודד.

קשה לתמצת סיפורי פנטזיה והם נשמעים מגוחכים מבחוץ, אבל אני אנסה בכל זאת כי זה חשוב וקסום ומדויק:

הקיסרית הילדותית היא לב ארץ פנטזיה, בה הסיפור מתרחש. ארץ פנטזיה עומדת בפני אבדון וחורבן, וקיים מי שיכול להציל, אך הוא מתמהמה ואינו בא. בניסיון נואש לקרוא לו, הקיסרית (שנחלשת ביחס ישר לקריסת ארצה) נוקטת בצעד אסור: היא מגיעה אל הזקן מההר הנודד, שאין לו שום תפקיד בסיפור ובארץ פנטזיה, מלבד לכתוב את הכל. מכיוון שהוא כותב את הכל, את כל מה שמתרחש, הוא לא נוטל שום חלק פעיל בהתרחשויות: הוא סגור ומסוגר בתוך ביצה מנותקת, ורק כותב. והוא, כמובן, זקן. זקן עד אין חקר, כי הוא תמיד היה שם וכתב.

אז הקיסרית מגיעה אליו להר הנודד בתקווה שהוא יקריא לה - ולמציל המציץ מן החרכים ועומד אחר הדלת - את כל הסיפור מההתחלה, והסיפור יגרום למציל לצעוד פנימה אל תוך הסיפור. הזקן מתנגד בכל כוחו לפגישה ביניהם, ויש לו סיבה טובה: היא, הקיסרית הילדותית, אכן ילדה. מהותה היא ילדית. היא ראשית נצחית, התחדשות מתמדת. הוא לעומת זאת זקן. הוא הזקנה האולטימטיבית: רק משקיף על החיים מהצד. היא לב ההתרחשות, קובעת הכל; הוא השוליים של השוליים, אינו משפיע כלל על כלום.

מחאותיו של הזקן לא עוזרות לו, הקיסרית הלדותית מגיעה אל תוך הביצה והוא נאלץ לדון איתה במצב ולכתוב את דיון תוך כדי כך. היא גוזרת עליו לספר לה את כל הסיפור מההתחלה; ואז לספר גם על כך שהוא סיפר לה את כל הסיפור מההתחלה, וכך שוב ושוב ושוב. מפגש זה מניב, כצפוי, סבל רב אך גם ישועה גדולה. חיים חדשים מצילים את ארץ פנטזיה.

*

מה זה קשור עכשיו?

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

ראשית כל פרי האדמה. פרי חדש מארץ חדשה. הכי התחלתי וראשיתי שיש.

ואז:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ. סיפור.

סיפור עתיק, סיפור קדמון. ימיו כמעט כימי עולם. והמפגש ביניהם הוא שמוליד את הטוב.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.