חבר נפלא הציג תרחיש מתוך הדלקת הנרות. הוא לומד כבר הרבה זמן, ועושה עבודה פנימית אמיצה. החבר למד וגילה כבר שאחת הנקודות העיקריות לתיקון אצלו היא ללמוד לשחרר קצת, כלומר לאפשר יותר זרימה של הדברים בצורה טבעית, לשחרר מתח, מאמץ ודרישה מופרזת, מעצמו ומאחרים.

הזיהוי הקדוש

במאמר מוסגר אך חשוב, אני רוצה להוסיף עוד על כוח הזיהוי הפנימי הזה. כמו ברפואה, הזיהוי הוא השלב הכי בסיסי ומשמעותי ביכולת הריפוי. כך בעבודת תיקון הנפש, ההתפתחות והגדילה הרוחנית. הזיהוי הברור של הנקודה שעוצרת וחוסמת את מרחב הקשרים שלי, עם בן הזוג, עם הילדים, עם החברים, בעבודה ומן הסתם פוגעת בקשר עם ה' יתברך. זו פעולה שאדם יכול לא להתעורר אליה כל חייו. אמנם הוא יכול להיות אדם שלומד תורה יומם ולילה, מלא ביראת שמיים (או יותר נכון פחד לא לעשות מה שצריך), מקפיד על כל מצווה ומצווה, אך עדיין להיות מאוד רחוק מעצמו, מחייו הפנימיים, מנפשו רוחו ונשמתו, וממילא מה' יתברך. הרי "חיי עולם נטע בתוכנו", "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אדם שלא החל לזהות מה באמת קורה בתוכו, במקדשו הפנימי, יכול תמיד לחשוב ש"הם" גורמים, או שהמצב גורם, הזמן, מזג האוויר, הכול, רק לא לעמוד ולהתבונן פנימה אל עצמו. כאשר הוא זוכה להתעורר, הוא יזהה ויקלוט שיש מכנה משותף לכל הגורמים, המצבים והאנשים שהוא פוגש בחוץ - הוא עצמו. אז מתחיל קשר ראשוני אמיתי, מתחיל מפגש: "שלום עלייך נפשי, מה נשמע אצלנו בפנים?" הזיהוי גורם מיד ללקיחת אחריות ראשונית, על מה שהאדם "מביא" מליבו וממחשבתו מול העולם.

אין בא בלי מביא

לכל מי שהחליט לתקן באמת, בכנות, מתבהר בבהירות גדולה וודאית הקשר הישיר בין מה שמתקיים בנפשו האישית: מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו הכמוסים, ובין מה שמופיע אליו מבחוץ. זה יסוד תיקון המידות מהבעש"ט זצ"ל, שהזולת הוא מראה קדושה. "פני הנוף" הן ראי למצבך הפנימי.

ימימה אביטל זצ"ל אומרת דבר נפלא: "אין בא בלי מביא". כלומר יש קשר הדוק ומופלא בין החוץ לפנים. האדם שרוצה לחיות מבפנים מחויב לענות לעצמו, מה הוא "מביא". ראשית באופן כללי בנוכחות היומיומית שלו, ובאופן פרטי בכל זמן ומקום. האם הוא "מביא" לב פתוח ורצון כן למפגש או סגירות וציניות? האם הוא מביא שכל מופרז ללא רגש או אולי רגשנות-יתר ודרמות? האם מביא כבדות, כנות, קורבניוּת ומסכנות? מתח? שמחה? מאמץ? הרי לכל בר דעת ברור שמה ש"בא" מולך מושפע ישירות ממה שאתה מביא (עוד הרבה לפני הדיבורים) - או שהוא מתכבד וזוכה למגע של פתיחותך, או נדחה ע"י סגירותך ושיפוטך, וממילא ללא מודעות מגיב בחזרה ונפתח או נסגר בהתאמה.

נראה שרוב הקשרים שלנו הם "תת-קרקעיים", מתחת לפני ההכרה, התקשורת בעיקרה מתרחשת דרך מה שאנו "משדרים" זה לזה מפנימיות ליבנו ומחשבותינו, הרבה יותר ממה שאנו אומרים ועושים. לכן הגמרא מדגישה נקודה יקרה ודרמתית בחשיבותה: "רחמנא ליבא בעי". לכאורה, אב הרחמן אומר: "בניי ובנותיי, עם ישראל קודש הקודשים שלי, עיקר תשוקתי ורצוני הוא למה שמתרחש עמוק בתוך לבבכם, אנא הביאו לי אותו, אל תסתירו מעצמכם (שהרי ממנו יתברך לא נסתר כלום) את ליבכם, זַהו מה קורה בו והביאו אותו אליי, זה עיקר אחריותכם על פני האדמה. זיהוי הוא השלב היסודי בתיקון, בלי לטשטש ובלי להצדיק.

חזרה לחנוכה

הנה ערב חנוכה קריר ונעים, ומתקרבת לה שעת ההדלקה. חברנו התעכב מעט בעבודה אך בוודאי לא יאחר למצווה. מזדרז, נחפז, מקפיד להדליק בזמן, כמו שציוו לנו חז"ל (תמיד אנו מסבירים את החסימה בשם החכמים, ואז אפשר להקפיד בשקט). הוא מגיע לבית בתנופה רבה, הטלפון נופל לשלולית בכניסה, התיק מסתבך במעיל ובמטרייה. הכול חפוז, הכול דחוק, אין זמן, אין נשימה (אין חיים), "הרי כך ציוו לנו חז"ל". והנה הוא כבר בפתח, צועק בשמחה מאולצת: "גוד חנוכה, קדימה, זריזים למצוות".

אך מה זה? איפה הילדים? איפה האישה? אסתר? (שם בדוי), "אני כאן למעלה, כבר יורדים, רק מעירה את הילדה". ובליבו: מי ישן עכשיו? וחוזר וצועק: "חנוכה, חנוכה, מה קורה?" כבר נכנסנו לזמן ההדלקה. במהירות, במתח ובכעס מסדר את השמנים והפתילות, עם כוונות האר"י.

או, סוך סוף באו כולם... לא! בן אחד עוד למעלה מדבר בטלפון. "נו בוא כבר!" נשמעת שאגת האב בכל הבית. והנה כל המשפחה מפוחדת ומבואסת יחד ליד האבא הדייקן, בעל יראת השמיים, הזריז למצוות, אוהו כמה זריז. "ברוך אתה...על הניסים ועל הנפלאות (?)... בימים הם בזמן הזה" (?) מעוז צור ישועתי (?)... לך נאה לשבח".

הנה הוא יושב לבד מול הנרות, המשפחה כבר מזמן נכנסה הבית ("אין בא בלי מביא", זוכרים?).

"פער דינים"

אך אמרנו שהחבר היקר הוא איש אמת, וכבר התעורר לפני שנים לזהות ולקבל אחריות על חייו. אך עכשיו מגיע השלב שלאחר הזיהוי. הסטרא אחרא מכיר היטב את השלבים של התיקון. בתחילה הוא מסביר לאדם "שלא צריך לחטט בנפש, זה רק של הרוחניים הללו, ברסלב, ימימה, קרליבך וכו", אתה הרי שומר תורה ומצוות רציני, יציב, קורא כל יום מסילת ישרים, אתה לא צריך את זה". העיקר שהאדם לא יתחיל להיכנס פנימה.

אך אחרי שכבר עבר את החומה הזו של האומץ למבט הפנימי, למפגש הכן עם נפשו, אז הס"א מוכרח לעורר את השלב הבא שלו: "הפצצות ארטילריות" על הזיהוי. כלומר ביקורת, ושיפוט קפדני. "נו, אתה כבר עובד שנים על המתח והקפדנות הזו, זה עוזר? שוב נפלת, ובאמת זה יותר גרוע ממה שהיה בהתחלה".

אך בשביל זה יש צדיקים. אומר רבי נחמן מברסלב: "כשאדם רוצה להתקרב אזי הדרך שמראים לו התרחקות". כלומר שאדם בוחר להתחיל לזהות ורוצה לתקן באמת את מידותיו, הוא חווה יותר את המידה הלא מתוקנת (זה לא באמת קורה יותר, אלא שהוא פשוט רואה יותר). ואז המצב קשה יותר, רואים כל הזמן את הפער בין מה שרוצים לתקן למה שנראה עכשיו. זה שלב שדורש הרבה התחזקות, הרבה נשימה ויישוב הדעת לא להתבלבל מזה כלל, כולם עוברים דרך זה.

התיקון של השלב הזה הוא קודם כול לא להתבלבל מהעצה של הס"א "הכול או לא כלום, תיקון עכשיו!" זה התדר שגורם למתח הכי גדול, לדינים הכי גדולים. זה כמו כעס על הכעס. ולכן לאחר הזיהוי השלב הכי קריטי הוא הקבלה וההשלמה.החבר מזהה: "הנה הייתי מתוח ועצבני בהדלקת הנר, למרות כל הרצונות שלי לשחרר ולהרפות קצת. אך ב"ה אני מזהה את הנקודה שלי, לא מאשים אף אחד, מחפש להתקרב, מבקש סליחה. זו תורת 'אזמרה' המפורסמת, מבט על ה'עוד מעט' טוב שיש בי ומתמקד בו, ולא מתבלבל מהקול התקיף של הס"א בשם 'האמת', שמכוונת כל הזמן לפער שיש לי. כדי ליצור כבדות, עצבות וחלילה ייאוש".

החבר קיבל התחזקות רבה למרות הנפילה, בעקבות העבודה הפנימית, גילה שוב את הסוד הכביר של הכלל "ירידה תכלית העלייה". ההבנות הפנימיות שנולדו בתוך הירידה ובעקבותיה אפשרו קשר עמוק ופנימי הרבה יותר עם עצמו, עם משפחתו ועם ה' יתברך. שזו המטרה האמיתית והעליונה - "ואני קרבת ה' לי טוב"- זה כל הטוב האמיתי.

יהי רצון שנזכה לתקן את המידות באמת, להעז לפגוש את נפשנו בעוז ובענווה, ועם זאת לא לרדת על עצמנו, אלא רק לעלות ולהתקרב יותר אל ה', מכל מצב, מכל רגש, מכל מחשבה, מכל מקום וזמן, אמן ואמן. חזק חזק ונתחזק.

עולם קטן - כתבות