מאמר - היכל הגוונים המשתנים

שחנ"ש עם הבת

לא מזמן קיבלתי מבתי היקרה מחמאה ומאוד שמחתי בה. היא לא ממש התכוונה להחמיא אלא אמרה את הדברים בטבעיות, ודווקא בשל כך זה היה יותר יקר לי. היא רצתה לברר משהו אישי, או כמו שאומרים עכשיו שחנ"ש (שיחת נפש). "אני מתייעצת אתך כי אני לא יודעת איזו תשובה תיתן לי". הכוונה שלה הייתה, שהיא יודעת שאני לא אדקלם משהו כללי, ושלא אומר משהו משום שאני תמיד אומר, או שהורים אומרים, או מורים, או ספרים. אלא שהיא סומכת עליי שאהיה באמת איתה, לפי הנקודה ששייכת לליבה בעת ההיא (ליקוטי מוהר"ן לד). רבי נחמן מברסלב אמר "שכשיחפשו אותו בעולם האמת ידעו שהיכלו שוכן מול רבי ברוך ממז'יבוז', אולם היכלו משנה את גווניו בכל עת" (שיח שרפי קודש ח"ב עד). זה הנושא היום - היכולת ליצור נוכחות בעלת גוונים רבים ומשתנים.

תפקידים תת-הכרתיים

בקשר לדיבור הזה של בתי, שאהיה איתה באמת, אני שומע פעמים רבות חברים המתארים את המצוקה והתסכול שלהם, בעיקר מול המשפחה. הם מתארים שיש מעין "תפקידים" שכל אחד לוקח לעצמו (לא במודע), ואתה יודע מה כל אחד יגיד בכל נושא. יש אחד שתמיד יציג את העמדות והדעות הקבועות, "קורבן התמיד" הפרטי שצריך להקריב בכל נושא, כאילו "אין לו ברירה" והוא צריך לעשות את תפקידו. יש מי שיגיד שגבולות הם הדבר הכי חשוב תמיד, אחר יאמר שיש להרפות תמיד, זה יגיד ימין תמיד, זה תמיד שמאל, זה תמיד רוחניות, וזה גשמיות וכו'. זה מפתח מערכת קשרים מאוד שטחית ומאוד מעייפת. הרגשה כאילו אתה לא צריך לשאול או לפתוח שיחה בשום נושא, כי ממילא, כמו תקליט שבור, תשמע את אותם דיבורים. זה מחליש ומתיש. התנהלות זו מעוררת רצון להתרחק, ואם זה בין הורים לילדיהם - המחיר העיקרי הוא שההורה הופך להיות לא רלוונטי לבירורים ולמסעות הפנימיים והעמוקים של הילד.

כמעיין המתגבר

ידוע השבח הגדול שמשבח רבן יוחנן בן זכאי את תלמידו אלעזר בן ערך - "מעיין המתגבר" (פרקי אבות ב, ח). רבי יונה מסביר מפרש "שמחדש דברים מדעתו". התורה היא נצחית, נראה שהשבח הזה הוא לא רק לדמות ההיסטורית מהמשנה, אלא לעורר את ה"ניגון" הזה אצל כל אחד, בכל זמן. למצוא בחיים את התדר ואת המידה הזו של מעיין מתגבר. נוכחות שמתחדשת, שמימי תורתו נובעים מקרבו בטבעיות. מים חיים, תורת חיים, שמגלים את נקודת המהות של כל דבר, ולא רק כ"רובוט תורני" שעושה "העתק-הדבק" על מה ששמע, ותמיד ידוע מה עמדתו ורעיונו. זה קשור למחויבות למציאת המקום המקורי הפנימי שלך. "כי כלל הכול הוא שראש דבר תהיה הכרתו הפנימית ואחר כך תבוא ההכרה החיצונה שגם היא צריכה, מן הסביבה ומן העולם כולו" (הרב קוק זצ"ל, קובץ ב).

בדרך כלל, אם האדם לא מתעורר פנימה, עיקר המיקוד של ההכרה הוא כלפי חוץ, כלפי האחר, כלפי הספרים, "הם תמיד יודעים יותר" (ודאי שיש גם צורה הפוכה של אדם שלא מסוגל לקבל ולהתבטל, אך זה לטור אחר). ואם הוא מתמיד בזה, הוא עלול לאבד חלילה לחלוטין את הקשר עם האמת. הוא ניזון וחי רק מנימוסים חברתיים ודעות חיצוניות (אפילו תורניות). בתחילת הדרך, טבעי ואפילו נצרך להיות בעיקר כמקבל, מתוך ענווה, להכין את כלי הדרך היסודי של "אמונת חכמים". אך בהמשך ההתפתחות הרוחנית נדרש מפנימיותנו עוד נדבך (ודאי בלי לאבד את אמונת החכמים חלילה) של "עזות דקדושה" – חוצפה חיובית, לבטא ולגלות את המקום המקורי, כמעיין המתגבר, להוציא דבר מתוך דבר, בלימוד, בתפילה בשיחות עם העולם. לדעת לחבר את הניגון הפרטי, את האות שלך בתורה, מול המצבים. שהמילים והתיבות שיוצאות מפיך יהיו מאירות מליבך, כאבן טובה שמאירה מעצמה, ולא רק "דיבור של חלון", שמאיר רק כשיש אור מבחוץ (ליקוטי מוהר"ן ט).

זה מייצר גמישות פנימית גדולה, יכולת לבטא הרבה צדדים מול כל נושא ומול כל אדם. משחרר מ"קיבעון התפקידים". למשל מול הילד - כאשר אתה כמעיין המתגבר, אז פעם אתה גבולי על הקרקע, ופעם מרפה, מרחף ומתמסר אליו, תוך ויתור על המסך של "הסמכות ההורית". פעם אתה רציני, פעם מתגלגל מצחוק ומספר מילא דשטותא כילד קטן, פעם לומד איתו גמרא בעיון, ופעם לוקח אותו לים עם אבטיח לדבר על אהבה.

הפוך על הפוך

חבר שאל אותי שאלה בקשר לזה, שנראה שרבים חשים כמוהו. " הבנתי - כמעיין המתגבר, משתנה, מתחדש, הכול בסדר. אך מה עם הביטחון שאני אמור להקרין לילד? מה עם היציבות שצריך להראות לו? אם אהיה כל פעם משהו אחר, זה יבלבל את הילד". זו שאלה שנראית הגיונית ונכונה אך נראה גם שהיא נובעת מפחד. באמת זה "הפוך על הפוך". ודאי שנכון לתת לילד יציבות וביטחון, אין על זה ספק. אך השאלה היא מהו ביטחון אמיתי. לא מה אני "מקרין" ומראה, זה רק מאמץ פנימי, שלא מבוסס על עוגן פנימי נשמתי, אלא על ההרגלים ההתנהגותיים שאימצתי לי, סולם ערכים שנחקק בי, ואני אוחז בהם כאילו הם מגדירים את ההוויה שלי. ודווקא כשאנו מעיזים להיות הרבה יותר רחבים, גמישים להופיע בצורות רבות מולם, דווקא זה מייצר עוגן יציב הרבה יותר. למה? כי זה משקף טוב יותר את הקשר עם ה' שהוא אין-סופי, שרק החיבור שלי לשם הוא העוגן של היהודי. זו יציבות שנובעת מתנועה, מהתחדשות, מגמישות פנימית. למה זה יציב יותר? כי זה קרוב יותר למקור, לשורש, שהוא "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". מה הוא מחדש, כך אני מתחדש. ימימה אביטל זצ"ל נתנה ביטוי להוויית האדם בצורה נפלאה - "המשתנה התמידי". שחרור המוסכמות של ההגדרות חיצוניות, שנראה שהן מבטאות בעיקר אחיזות וחסימות נפשיות. להסכים לכך שאני הוויה אלוקית, שמתבטאת כל פעם בגוון אחר, משתנה בתמידיות, מבחירה.

מזה יוצא שמה שהתרגלנו לקרוא לו יציבות - כלומר עמדות אישיות קבועות ומוצקות בבית, סדר קבוע של דברים: אבא תמיד מגיע בשמונה, הילדים תמיד הולכים לישון בתשע וחצי, שיש מה שאימא תמיד אומרת, יש מה שאבא תמיד אומר, תמיד מדברים בנימוס (לא כמו שאר המשפחות) - אז יש תחושה מדומה שאתה משענת מוצקה לילדיך. מתגלה שזאת משענת קנה רצוץ. תחליף של היציבות והביטחון האמיתיים, שנובעים רק מהקשר היציב שלך (ההורה) עם האין-סוף ברוך הוא. המחויבות לקשר הזה עם ה' משחררת מאליה את התדר החיצוני של "הקרנת" הביטחון, של עמדות ודיבורים חיצוניים, המסתירים את רגשי הלב החנוקים. הילד בסוף קולט את זה. רואה שזה לא הדבר בעצמו. שזה לא משוחרר, שזה לא רחב, ואז הוא מחפש ביטחון ויציבות אמיתיים.

ודאי שכל המסע הזה ל"ניגון של מעיין המתגבר" מחויב להיות מתובל בענווה רבה, ולא בתנועת אגו מנופחת כמתנגד ומתריס מול העולם ש"דיכא אותך", רק כדי להראות את כוחי ועוצם ידי. אלא ביטוי עדין, נקי, טהור, של צורך רוחני נשמתי. "יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכוח אל הפועל בלא שפתי רמייה, ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה, האמת הגדולה תופיע" (קובץ ג שלח, אורות הקודש א קסו).

מהמעיין המתגבר הפרטי לכללי

יהי רצון שבזכות התנאים, האמוראים והצדיקים הקדושים שבכל הדורות, נזכה להיות כל אחד כמעיין המתגבר, אבנים טובות, נשמות מאירות, כל אחד במקומו. וכאבוקת אור יתקבצו כל החלקים הפרטיים, לאבוקה גדולה של אור, ביטוי נשמת העם הקדוש, אור השכינה, כיסא ה' בעולם, לגילוי מתמיד וקבוע של הסגולה והמעיין המתגבר הכללי הייחודי של העם הקדוש, אמן ואמן.