חוויית שני האנשים
נשמות רבות מתארות דבר דומה, ואנסה לתמצת אותו: "ב"ה כבר הצלחתי בעקבות העבודה הפנימית לחוש טוב כשאני לבד, ולפעמים אפילו התעלות מיוחדת, והרגעים האלה מאוד יקרים ומשמעותיים לי. אך איך שאני חוזר לעולם, למפגש עם האנשים ולענייני העולם, אני שוב מתנתק לגמרי מעצמי וכמעט לא יודע מי נמצא שם. כאילו שני אנשים מתנהלים בי: זה שלבד וזה שעם אחרים ועם העולם. וכמו אין קשר ביניהם".
כמו כן בסדנאות שאנו זוכים להעביר תיארו רבים את "חוויית שני האנשים" בתרגיל פשוט של עצימת העיניים במעגל ופקיחתן לאחר זמן-מה. הם שיתפו שרק בעצם המעבר הזה, כהרף עין, בין הפנים והחוץ, מייד הכול משתנה. כמו נפרץ הגבול והקשר עם עצמם. איך שנפקחו העיניים ונוצר קשר, אפילו רק במבט, עם נפשות אחרות, נכנסה לתפקיד המערכת האישית. נוצר מאמץ פנימי וחיצוני, גיוס כוח למשהו שמדמיין שהסביבה מצפה לו. שנהיה משהו או מישהו מסיום. גם תנוחת הגוף משתנה, אולי הכתפיים עולות, הנשימה נעצרת, השרירים מתכווצים, החיוך נעשה מוגזם ומשדר "הכול לטוב" (רק אל תשאל). מדהים כמה פעולות מתרחשות בבת אחת בגוף–נפש רק מהמעבר מעצמנו לסביבה.
נראה שבנושא זה נעשה עיקר ההתפתחות הרוחנית של האדם. התנועות המשתנות האלה מול העולם סביבנו, הקשר עם עצמנו, המיקוד הזה פנימה והחוצה מחייב אותנו לחפש חיפוש מתמיד אחר שלום בין המצבים, כלומר בין שני האנשים האלה לכאורה, "שר החוץ" ו"שר הפנים". איך הם יכולים לשבת יחד לשתף פעולה, להיות "כאיש אחד בלב אחד"?
פעמים רבות רואים בתחילה אדם שריצה את כל הסביבה בורח ללבד שלו. אולי נוסע בעולם, אולי מתגרש חס ושלום או סתם נהיה חסר סבלנות לאחרים ובורח לשדות ולטבע או לספרים ולסדנאות. בורח למקום שבו "הוא יכול להיות הוא" סוף סוף. זה מאוד טבעי בתחילה. האדם חש חוב פנימי למצוא את המקום האמיתי שלו, צורך פנימי לשוב למקום המקורי הנקי שאיבד איתו את הקשר והוא רוצה מאוד לשוב אליו: "וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ" (אורות התשובה). וכרגע, בגלל הפער הגדול שנוצר, הדברים נעשים בעוצמה, בהגזמה, ואפילו כעסים ודחפים לא ממש נשלטים יוצאים החוצה.
זה ממש טוב כשלב בדרך של החזרה של האדם לעצמו. לא להיבהל. פעמים רבות אדם שהיה מאוד חברתי נבהל מהמצב החדש שאפשר לעצמו, ואז עולים בו רגשות אשם: "אולי הגזמתי, אני כבר לא חושב על עם ישראל, על הגאולה הכללית, נהייתי כמו מה שהכי פחדתי ממנו, אגואיסט שרואה רק את עצמו". ואז הוא מסתער על החברתיות, על היחד, על ה"משימות הלאומיות", וכך מרגיע קצת את המצפון אך מאבד את עצמו מחדש. והנה הוא מזהה זאת ושוב רץ לשדות להתבודד מהעולם.
סוד השלמת ההפכים
המצב השלם (מלשון שלום), לפי הצורה שבחר ה' בבריאה המיוחדת שלו, הוא סוד השלמת ההפכים. "שמים" – אש ומים, איש ואישה, אור וחושך, פלוס ומינוס – שבחיבור ביניהם יוצרים את האור.
כך גם בעניין של הקשר פנימה והחוצה האתגר האמיתי שלנו אינו בריחה לכאן או לכאן לפי החסימה העכשווית אלא להשיג בחינה של "מקשה אחת זהב". כלומר אחדות אחת שמתגלה בגוונים שונים לפי בחירה פנימית. זה נקודת הנקודות – הבחירה. כולם אומרים שהם בוחרים, אך לרוב זו לא בחירה אלא בריחה. בריחה ללבד או בריחה לחברה.
כדי להשיג באמת את אור הבחירה האדם צריך להכיר טוב-טוב את פנימיותו. את הדפוסים וההתניות שנחקקו בו. ומתוך העבודה הוא יכול לזכות בחסדי ה', להכיר באמת המופלאה שבמקורו הפנימי הוא אחד ממש. זהו אור נשמתו, שהיא אחדות עימו יתברך שהייתה גם קודם הבריאה. וכמו בסדר הבריאה סדר ההשתלשלות הוא העולמות שנאצלו, נבראו, נוצרו ונעשו עולמות שונים ופרטים רבים. לעולם הם יהיו מקושרים בשורשם, בנקודת המוצא של האחדות המקורית, ולא ייעשו דבר עצמאי נפרד ומנותק.
רבי נחמן מברסלב הגדיר את חוויית החיבור והייחוד הקדוש הזה בין המקור האחדותי בשורש לבין הבריאה שכביכול מלאה בניגודים ובמחלוקות הגדרה נפלאה בהקשר של שבת: "כִּי שַׁבָּת מוֹרָה על אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַך... וְהִתְגַּלּוּת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט זאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאד אֲפִילּוּ אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ: 'יָחִיד וְרַבִּים. הֲלָכָה כָּרַבִּים'. כִּי מֵחֲמַת שֶׁהֵם רַבִּים. שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ דֵּעָה מְשֻׁנָּה בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, וּכְשֶׁהֵם מַסְכִּימִים יַחַד לְדַעַת אֶחָד, נִמְצָא בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט. שֶׁזֶּה יָקָר מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַך, וְעַל כֵּן הֲלָכָה כְּמוֹתָם... כִּי כְּשֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט לְמַטָּה, גַם לְמַעְלָה נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַך. בִּבְחִינַת: 'אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְך אֶחָד, וּמִי כְּעַמְּך יִשְׂרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ', שֶׁעַל יְדֵי אַחְדוּת שֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, נִתְגַלֶּה אַחְדוּתוֹ הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַך לְמַעְלָה" (ליקוטי מוהר"ן ב תנינא).
ובחזרה לנושא שלנו: האדם לפעמים לבדו, לפעמים עם אחרים יחד, אך תמיד מחובר לשורשו. זו האחריות האמיתית להשגת האדם. שני הפכים בנקודה אחת. זה לא יכול להיקלט בשכל, רק בגילוי אור הנשמה לאדם. שם בפנים אין שום בעיה עם ניגודים. רק אז יוכל האדם להביא שקט ומנוחה פנימית אמיתית לחייו, להתנהלות רוחנית בעולם הגשמי. לשם מכוונים חכמי התורה, ובפרט חכמי תורת הסוד והחסידות, שמלמדים שהאדם הוא עולם קטן, ומה שיש בו יש בעולם הגדול, ולהפך. מגלים את הפלא הזה של ההדדיות בין סדר השתלשלות העולמות הרוחניים להוויית האדם הפשוטה, האישית, היומיומית. מגלים שזה ממש בחינה אחת: "דע מה למעלה – ממך" (הבעש"ט הקדוש).
הרב קוק הקדוש כתב שבאמת גם הדיבור על "כלל ישראל", שמודגש כל כך בספריו, איננו חיצוני. כלומר, להיות אדם כללי אין פירושו בהכרח להיפגש עם אנשים רבים ולהיות בעצרות בכותל בכל שני וחמישי. יש צדיקים נסתרים שאיש אינו יודע מיהם, והם פועלים במציאות הרבה יותר מהפגנות חברתיות. לומדים שאותו "כלל ישראל" גם הוא טמון בפנימיות האדם. "הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם".
אפשר לבוא למפגש עם הרבה אנשים ולהיקרא איש ציבור, אך השאלה היא מה המניע הפנימי שלך באמת: כבוד? הערכה? כסף? מפגשים חברתיים? מעמד? מציאת בן זוג? הרי ידוע הכלל: "רחמנא ליבא בעי", את הקב"ה לא מעניינות הפוזות המוצלחות שלנו, שאומנם מרשימות את האנשים שסביבנו. הוא רוצה את ליבנו, את נשמתנו.
הרב מדגיש שהיסוד והסוד הוא שהפנים – הפנימיות הפרטית של האיש הישראלי – וכלל ישראל הם בחינה אחת באדם. ממדים שונים בתוכו. ולכן מי שבפנימיותו חי את חיי הכלל, את חיי השכינה הקדושה, פועל באמת לגילוי כבוד ה' והגאולה גם אם אין שם איש סביבו.
שכל העולם עומדים סביבי
לסיום נראה כיוון כללי להדרכה איך לגשר על העולמות של הפנים והחוץ. נראה דרך זו מרבי נחמן מברסלב: "שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר מָתַי יֵשׁ לִי הִתְבּוֹדְדוּת, וְאָמַר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁכָּל הָעוֹלָם עוֹמְדִים סְבִיבָיו וְהוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹכָם אָז יֵשׁ לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת" (חיי מוהר"ן רמא).
כאן הוא אינו מדבר על ההתבודדות הרגילה "באיזה חדר או בשדה" (שזו המדרגה הראשונית), אלא על עליית שלב בסולם החיבור והדבקות, והוא פיתוח יכולת השמירה על החיבור האישי והא‑לוהי למרות המגע עם הסביבה. לחיות חיים של קרבה ודבקות בכל המצבים.
מחזק נושא זה ומרחיב אותו הרב משה צבי נריה בדבריו על התנהלות הרב קוק זצ"ל: "הוא סיגל לו מידה מיוחדת שקלט מסוד שיחו, מהדרכתו של רבי נחמן מברסלב ז"ל: הוא למד להתבודד עם עצמו, לחיות את חייו הוא, גם כשהיה נמצא בתוככי העשייה הממשית וההמולה הציבורית. להישאר ברשות היחיד גם כשנאלץ להימצא ברשות הרבים" (הרב משה צבי נריה, "חיי הראי"ה" מג). שנזכה, אמן.