בוא ונצא

רגע לפני כניסת שבת המלכה, השבת האחרונה של השנה, אני יוצא לשדה לקבל את המלכה. "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא". לקראת השנה החדשה.

שדה בור על גבול פרדס חנה, שאריות גבעולי חיטה נמוכים מעידים על הגידול של השנה שעברה. השדה נוכח דומם, ממתין למעגל החדש - חריש, זריעה וקציר - ומצפה לעוד מחזור מופלא של התחדשות, צמיחה ולבלוב. ואני הקטן מנסה להשתלב בו, יושב בפאת השדה, ליד שיח גדול, ויחד אתו ממתין ומצפה למחזור השנה שבפתח. העיניים בוהות בשקיקה לעבר השקיעה המופלאה, והלב כוסף וצמא להתחדשות, לצמיחה, לפירות חדשים.

נעימות כזאת בגוף-נפש, רצון כזה, תקווה כזאת, חיים כאלה. יש כאן התרגשות פשוטה, שקטה, קול דממה דקה של קירבת א-לוהים. אני זוכה למפגש פשוט, להודיה על היש. זוכה להרכנת ראש, יש גם כאבי לב, ושיברונות קטנים שהתאספו מהשבוע, מהשנה. "ניצב" עם כולי מול ה'. נוכח עם "ראשיכם" - מחשבותיי ורגשותיי הכי פנימיים, ועד "שואב מימיך" – החלקים הכי הישרדותיים, הכי מפוחדים ודואגים, כל החלקים של "לשמה", ו"שלא לשמה", שמחותיי ושבריי, כולם כאן היום "לפני ה'".

זו הכנה קטנה לקראת היום הגדול והנורא, יום הרת עולם, ראש השנה המופלא. כמו חזרה גנרלית, לקראת הדבר עצמו.

מחפש קרבה

לאחר שתיקה והקשבה למה שבתוכי ולמה שמסביבי, אני פותח פי בשיחה, פורש שיחתי לפני ה', במילים שלי, מנגן לפני ה' את פנימיותי, בפשיטות ובתמימות, כמו שמלמד אותי רבי נחמן מברסלב זצ"ל.

בתחילה מחפש קרבה, רוצה לשוב, לרכך את "לב האבן", על מנת שיהיה כלי לקבל בו שבת בשמחה. אני משתף את בוראי על המשגים, על הקטנות של השבוע, על הפערים, מחפש לדייק במילים, שישקפו בכנות את מה שבלבי, בלי לדלג, בלי לייפות, אך גם לא להוסיף הקפדות מיותרות. משתדל לשתף את הדברים נקי, כהווייתם. יש במהלך הזה ריפוי, כמו שמורים לנו חז"ל: "צרה בלב איש ישיחנה". הביטוי של המצוקות, של העוונות, משחרר מצד עצמו את הנפש, נוצרת הקלה נפלאה, מתוך הידיעה שאתה לא לבד, שיש מי שיכול לשאת את כאבך, את קטנותך. מדי פעם נפלטת אנחה, אפילו צעקה, כשנוגעים בנקודות שאין אפשרות להכיל. ואז חוזרים שוב פנימה, כל פעם קרוב יותר. אפשר לחוש איך ה' הטוב מנקה ומטהר את רשמי השבוע שנחקקו בבשר, בגידים, בעצמות. והנה כאשר הפה מבטא את הנפש בבחינת "נפשי יצאה בדברו", אז משתחררים כל העוונות שנחקקו בעצמותיי - "כל עצמותיי תאמרנה". כל שגיאה ועוון שמשתחרר בפה מאפשר לחוש, כל פעם יותר, את אהבת ה', את אחדות ה', שבאמת תמיד נמצאת שם בפנים, רק שמסתתרת תחת אותו רשע (ליקוטי מוהר"ן ד).

לא בשוקי הסוס

"צולל" עוד קצת פנימה, ורגע לפני שתהיה עצבות חלילה אני מרים את מבטי בחזרה למרחבי השדה, אל השמש האדומה שהולכת ונעלמת באופק. והנה, מה זה בקצה השדה? סוס? כאן? עכשיו? הרי כבר תקופות ארוכות אני מתבודד כאן, ומעולם לא נראה פה סוס, בטח שלא רגע לפני שבת.

הסוס דוהר מקצה השדה בצד הנגדי. בלורית כתומה מתנופפת מראשו של הרוכב היושב זקוף ("ניצב") בחזה מתוח, במצב שידור: "הנני כאן".

טוב, מה עכשיו? מבקש מה' שהבלורית הכתומה לא תשים לב אליי ותמשיך לדהור אל השקיעה, ואני אוכל להמשיך בשקט לפרש שיחתי נוכח פני ה'. אך כרגיל - "רבות מחשבות בלב איש" ועצת ה' הייתה ממש הפוכה. הרוכב שלנו מתגלה כבחור ערני מאוד והוא קולט אותי בזווית העין. והנה הסוס משנה כיוון ממש אליי.

"טוב", אני אומר לאב הרחמן, "בסדר, הבנתי אבא, זה מה שאתה רוצה, אך אנא עשה שזה יסתיים במהרה, עוד רגע שבת, ואני רוצה להיות רק אתך". אני מודה שמחשבותיי היו קצת שיפוטיות לגבי הנער, "בטח איזה ערס שבא לעשות קצת רושם".

ועמך כולם צדיקים

תוך שניות קצרות מקום מושבי נהיה מוצל מנוכחותו של סוס פרא. כתזכורת מהכתום של השקיעה, נשארת רק הבלורית. קול צעיר וקשוח קורא לעברי: "הכול בסדר שם?" ואני משיב: "ממש בסדר, אפילו טוב" (קול פנימי: "אם תזדרז ללכת יהיה יותר טוב"). והנה אני שומע את פי משתף את הנער בכך שאני מקיים את עצת רבי נחמן מברסלב, עצת ההתבודדות. ומסביר שזה להיות קצת לבד עם ה', עם עצמי, להירגע. והנה הנער הקדוש יורד מהסוס ואומר לי: "דע לך שאני עושה התבודדות הרבה מאוד, זה מה שמציל אותי". ואני קולט ששוב נפלתי לקליפה של החיצוניות מהגאווה שלי. פונה ושואל אותו ברכות ובחום: "אחי, את האמת, באת לפה כי ראית שאני קצת מהורהר, וחשבת שאני צריך עזרה?" והוא מאשר: "כן בדיוק, פתאום אני רואה מישהו לבד, ומי כמוני מכיר את ההרגשה הזו", הוא אומר בהרכנת ראש. "חשבתי שאוכל לעזור".

תוך שניות קצרות מקום מושבי נהיה מוצל מנוכחותו של סוס פרא. כתזכורת מהכתום של השקיעה, נשארת רק הבלורית. קול צעיר וקשוח קורא לעברי: "הכול בסדר שם?" ואני משיב: "ממש בסדר, אפילו טוב". הנער הקדוש יורד מהסוס ואומר לי: "דע לך שאני עושה התבודדות הרבה מאוד, זה מה שמציל אותי"

אוי אוי אוי, געוואלד - איזה עם קדוש, "ישראל אשר בך אתפאר", איזה לב טוב, אילו רחמים, "ועמך כולם צדיקים". אין, אין, אין על העם הזה! ממש ברור למה ה' בחר בנו מכל העמים, למה הוא כל כך אוהב אותנו. אמרתי לנער: "אחי אין כמוך, שימחת אותי מאוד, ממש הכנסת אותי לשבת, עם האכפתיות שלך, עם הלב שלך". והוא הודה לי בעצמו ודהר שמח, אל השקיעה. "בואי בשלום... תוך אמוני עם סגולה..."

עצמתי את עיניי, חזרתי פנימה, שוב התפעלתי מהאמת היקרה ש"מלוא כל הארץ כבודו", והוא "ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין". פעם אני זוכה לפגוש אותו יתברך בתוכי, פעם מסביבי, במפגשים ובמצבים השונים שהוא מזמן לי בחסדיו. הודיתי לו יתברך על המפגש הזה, והתנצלתי ששוב נפלתי למחשבה שאני יודע מה טוב לי. הבנתי שהמפגש שהוא זימן לי בא לחזק אותי שוב, באחד מהעיקרים שלו יתברך: אהבת ישראל, להבין מחדש שאני לא מבין מהי נשמת יהודי מעם ישראל. וכמו שלמדתי מרבותיי, שהביטוי העיקרי לאהבת ה' (שבזה יש הרבה דמיונות) הוא אהבת ישראל. זו אמת חדה, שגם אם אתה מתבודד, מתפלל בכוונה, אפילו יודע ייחודים וקבלה, אך לבך סגור, שיפוטי, מקפיד וקר כלפי יהודי אחר - סימן שרוב העבודה שלך הולכת לס"א, רחמנא ליצלן.

שבת כבר ממש בפתח. אני מתחיל להיפרד מהתבודדות, מהשדה, מה'. זורק מבט אחרון לשקיעה ו...

ילד קטן, במקום שעמד בו קודם הסוס, "דוהר" גם הוא לכיווני. תוך זמן קצר אני מזהה את התנועות, את הקצב, את החיוך, הרי זה בני אהובי מעיין חיים. כבר התגעגע אליי ויודע בדיוק איפה לחפש אותי, קלט אותי מקצה השדה, והוא רץ ישר לאבא. אוי אוי אוי, רק על הדקות הקצרות הללו, עד שהוא בא אליי, אפשר לכתוב עשרה טורים... אך בתמצות, כאשר התבוננתי עליו, ה' פתח בלבי להתבונן עלינו, על "הבנים השובבים" שרוצים לשוב, כבר עוד מעט ששת אלפים שנה, רצים לאבא במדבריות, ביערות, בשדות. נופלים (אופס, הנה הוא נשכב בשדה) וקמים (ב"ה), נשברים, ומתמלאים תקווה, אין שום ייאוש בעולם כלל... עוד רגע, הנה אבא, והנה החיוך של הבן, עוד רגע קט המפגש המיוחל. "המלך בשדה", אבא בשדה, הכול כל כך קרוב. "שובו אליי ואשובה אליכם".

אני קם ממקומי לקראת בני האהוב, פורש את ידיי, רץ לקראתו, והנה הוא כבר בזרועותיי, בחיבוק נצחי, "קרבה אל נפשי גאלה", וילכו שניהם יחדיו. שנה טובה וגמר חתימה טובה לנשמות עם ישראל הקדושות, שנת גאולה שלמה ברחמים, אמן.

עולם קטן - כתבות