מאמר - נצחונו שאנחנו מנצחים

מתקפה חזיתית

חבר שיתף אותי מנימי נפשו בניסיון גדול שהוא עובר. בעקבות עניין כלכלי גדול נכנסו הוא ובני משפחתו למצוקה, והמצוקה עוררה בירורים גדולים בזוגיות, בקשר עם הילדים, עם מקום העבודה, עם החברים. הוא חש כאילו הוא מותקף מכל החזיתות, שכל חזית בחייו מותקפת, יצאה ממקומה המוכר. והוא, כיונה אשר לא מצאה מנוח לכף רגלה, אינו מוצא שקט ומנוחה בשום מרחב של החיים. הכול נכנס לסחרור, רגשות ומחשבות בערבוביה, כל היציבות הישנה התגלתה כמשענת קנה רצוץ, לכאורה כל הבניין קרס.

התבודדות נוקבת

אך חברי הוא אדם אמיץ לב, איש אמת שלא היה מוכן לותר על קרבתו לה', על קרבתו למשפחתו, לחייו, ובחר להילחם ולנצח. הוא סיפר שעבר התבודדות נוקבת עם ה', ובה אמר לו יתברך מה הוא באמת חושב כרגע על צורת ההשגחה שלו וכמה כעס יש בו עליו, ושנמאס לו כבר לשנן בפה "שהכול לטובה" ושהוא מכיר את פסוקי האמונה והביטחון, וש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", אך עכשיו אין לו לב לכלום, אין לו 'פסוקים'.

הוא אמר לו: "זה רק שנינו עכשיו, אתה הרי בוחן כליות ולב, אתה הרי רואה הכול. אני לא יכול עוד ולא רוצה לשחק, אני כאן עם כל מה שיש לי כרגע, ולא יכול לשאת אותו לבדי". ועכשיו, שיתף, יצאה צעקה גדולה. "אבא, אתה שומע בכלל? אני שבור, לא מבין מה אתה רוצה... ועם כל זה אני רוצה מאוד לחדש את הקשר, את הקרבה, את החיים. אייי... אני צריך פה עזרה אמתית".

לא רק נימוסים

ידוע שה' אוהב מאוד את שבורי הלב הללו, את אלו שקוראים אליו אבל באמת, ששופכים את לבם עם כל מה שיש בו, גם הודיה על כל החסדים. אך לפעמים גם צד שמאל של הלב דוחק מרוב צער וכאב, ואז מילים מושלכות כחצים, "ממעמקים קראתיך", "מן המצר קראתי"... והמילים טסות לקצה השמים ללא מסננת, ללא יישוב הדעת, נפלטות (עדיף מול ה' ולא לאוזני בני אדם). משפטים שנראים במבט חיצוני כחושך, כחוצפה וככפירה חס ושלום, לפעמים אפילו טענות חמורות כלפי שמיא. אך במבט פנימי, בשורש המציאות, צווחות הכאב הן ביטוי של עומק עומקי הקשר, עומק הקרבה העצמית של בן אל אביו.

הילד המסכן סובל, ולמי בדיוק הוא אמור לפנות אם לא לאביו, שאפילו שהוא מלך גדול, הוא עדיין אבא שלו? באמת לאמיתה קרבת ה' אינה אמורה להיות צורת קשר של נימוסין חברתיים; כך זה אולי עם מלכת אנגלייה, לא עם אבינו מלכנו, אב הרחמן, שאפשר באמת להשליך עליו הכול, ולא רק כשנחמד ומתוק.

ללא הדרכת הצדיקים האמתיים היינו מבטלים מיד את הצורך הנפשי העמוק הזה של הצעקה, של הכאב ללא היגיון. ידוע שגם הנפש הבהמית שורשה אלוקי, שהכול מחובר. זאת אומרת שבעומק התנועה שבאה מנימי החוויה הפנימית אשר נראית נמוכה וילדותית טמון אור ה' גדול. הדרישה, התסכול והכאב הזה, שורשם הוא צער השכינה, צורך טהור בדבקות ובחיבור אמתי, והביטול הקר שלו מבטל גילוי אלוקות יקר מאוד.

כאשר רק מתחילה התנועה הזאת של הקושי, של הצעקה הפנימית ושל הטענות כלפי ההשגחה, מיד מבטלים אותה כי השכל רוצה כל כך לשלוט על הלב. הוא מופיע כמבוגר האחראי, כספרן בספרייה (שוודאי צודק), ומבקש שקט מנומס שלא יפריע לשאר האנשים. כמובן, הכול מנומק בפסוקים לרוב: "מה עם כבוד ה'? יראתו? יש דרך להתפלל אליו, יש תפילות מסודרות, שסידרו אנשי כנסת הגדולה, שבהם יש את כל צורכי האדם, לא צריך להוסיף, פשוט תכניס, דחוק פנימה ותמשיך". ודאי, הכול נכון, וכן ודאי שלא באנו להמעיט בכל צורה שהיא את דברי חכמים, אך עדיין, למרות כל ההסבר, געוואלד, יש צעקה פנימית אצל כל איש ישראל, צעקה שמסתבר שה' מצפה לה. הנה אומר רבי נתן זצ"ל דבר חיזוק עצום ונפלא בעניין זה (קשור לפרשה הקודמת, בעניין קידוש החודש ומהות הלבנה):

"כי הלבנה פעלה בטענותיה שניצחה את ה' יתברך, עד שנתחרט על מיעוטה וציווה שישראל יביאו עליו כפרה. ומזה יצא לנו כמה רמזים ותקוות טובות, שאנו בטוחים שבוודאי לא יעזוב אותנו, עד שנשוב אליו באמת. כי על ידי שפעלה שה' יתברך יתחרט ושב, מזה נמשך שורש התשובה. על כן בוודאי נזכה לשוב. גם מאחר שראינו שיש כוח ללבנה לנצח אותו בטענותיה, זה רמז ישועה לנו ולכל ישראל שמונין ללבנה, שיש לנו תקוה שנזכה גם כן לנצח אותו יתברך בתפילותינו ושיחות וטענות אתו יתברך. וכמו שאמרו רבותינו זצ"ל : 'למנצח מזמור' – זמרו למי שמנצחין אותו ושמח... נצחונו הוא שאנחנו מנצחים אותו עד שפועלים אצלו שישיבנו אליו. כי באלה הוא חפץ כמו שכתוב: וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני"(ליקוטי הלכות, הלכות ברכת הראיה ה, יב).

לצאת ברכוש גדול

לאחר מכן, סיפר החבר, ראשית חש הקלה רבה אף ששום דבר לא השתנה בחוץ. מעצם הפריקה של המטען הרגשי למקום שיכול לשאת אותו נוצרה איזה פניות, נוצר איזה חלל שבו הוא יכול לחפש ולמצוא מקום חדש. הוא אמר שבעקבות התבודדות זו ועוד נוספות שהחל להתמיד בהן נוצר אצלו שינוי פנימי. זה היה שינוי במיקוד. כלומר מהתמקדות בבהלה לפתור את העניינים החיצוניים של הממון ומהמאמץ הנואש לחזור לשליטה בבית, עם הילדים וכו', להתמקדות בהקשבה ולזיהוי של מה שהמצב העכשווי, החדש, מאפשר ככה, כמו שהוא.

הוא רצה לברר מהי הנקודה שמתגלה בלבו דווקא עכשיו, ללא היציבות, ללא השליטה, ללא ההבנות הקודמות. והנה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. אוצרות רבים התגלו, 'רכוש גדול' שבלי לשים לב הזניח כל השנים. פתאום קלט כמה כנות נכנסה לחייו, שיחות לב עם האישה, עם הילדים. כמה הוא משתף ונחשף ואינו מתאמץ להסתיר כל רגש, וכמה הם מחזירים לו אמת פשוטה.

הוא החל לזהות שאמנם לכאורה שום דבר לא מסתדר, אך ממש בזכות זה הוא פוגש מקומות בנפשו שהיו נסתרים ממנו לגמרי ואפילו לא ידע עד כמה הם חסרים לו. הנה הוא גם מזהה הקשבה אמתית לצורכי ילדיו, אשתו. לראות את כאבם, את כאבו, להתפלל עליהם, עליו באמת. להזיל דמעה, לחוש חוסר אונים, אך הכול קרוב כל כך. זה רכוש רוחני, 'ניצוצות' שחיכו בתוכו זמן רב שיפדה אותם, שיגלה אותם בחייו.

עוד אמר החבר שכל עוד היה שקוע בבועה של ההצלחה ושל הברכה החיצונית בעבודה, בזוגיות מחויכת ונחמדה של שלום מדומה (שבאמת מבטא התפשרות רבה על אמיתות פנימיות), לא היה אפשר לפגוש נקודות טהורות וקדושות אלו שלפשיטות, תמימות של אמת נקייה. ממש כמו שהבטיח ה' לאברהם בברית, בין כל העופות והבהמות השחוטים, שהבנים ירדו למצרים, לגלות קשה, אך כל זה במטרה שיצאו ברכוש גדול.

זה שורש החסידות, "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא", הוא ממש! כל חייו הוא יורד בכל פעם למצרים, למצרי הנפש, אך הירידה היא ממש תכלית העלייה. אפשר לצאת משם בחסדי ה' ברכוש גדול, לא רק לחזור למקומך הקודם אלא לעלות למקום חדש בחיים, בהיר יותר, נקי יותר, קרוב יותר. אפשר לחוש עד כמה באמת כל הייסורין הם ממש מאהבתו האינסופית של האב לבניו, לזכות אותנו לטוב נצחי, לגילוי עומק הנשמה שלנו אשר נחשפת קמעה-קמעה, כמו אילת השחר, הולכת ורבה, הולכת ורבה...