מאמר - אור גאולת הנשמה

פתאום הכול נראה אחרת

פעמים רבות אני חש איזה חושך וקטנות בחיים. אם ה' מזכה אותנו אנחנו רצים להתבודד, רצים לאבא שיציל אותנו מעצמנו, להיפגש מחדש, לחדש את הקשר. אוי, אוי, היכן אני? מה זו כל הקטנות, הריקנות? מהם המאבקים, הכעסים הפחדים?

רבי נחמן מברסלב סיפר שכשהיה חוזר מהתבודדות כל העולם נראה לו אחרת לגמרי. כל מי שזוכה להיפגש עם העצה הקדושה הזאת, שלדבריו "היא מעלה עליונה וגדולה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא כה), לאחר ההתבודדות והמפגש הבלתי אמצעי עם ה' זוכה לחוש את התחושה הזאת כשהוא חוזר לעולם, לאישה, לילדים. לכאורה שום דבר לא השתנה במציאות החיצונית, גם לא הדבר שהטריד את הנפש, אך פתאום הכול נראה אחר. מה קורה שם? מה השינוי? מה גרם למהפך?

סוד פשוט ונעלם

הסוד פנימי ופשוט. כולנו יודעים אותו, אך עדיין לא תמיד זוכים להשיב אותו אל לבבנו. הסוד הפשוט, הקדוש והנעלם נובע מהכרה יסודית מאוד: עיקר העולם הוא מה שמתרחש בתוך רוחו ופנימיותו של האדם, ולא מה שמחוץ לו. גם רחל שפירא כתבה "פני הנוף הם רק ראי" שבו משתקפים חרדותיו של האדם או אור נשמתו היפה והטובה. הנפש מתמרדת בנקודה זו: "מה אתה מדבר? זה בכלל לא שייך אליי, הוא הכעיס אותי, החוב בבנק מדאיג אותי, המעסיק גורם לי להרגיש לא שווה" וכו'. התשובה החדה בעבורה היא: לא! הנפש סוערת, דואגת, כועסת, לחוצה – זה לא מהעולם, זה לא בן הזוג, זה לא החוב בבנק, זו לא העבודה אלא רק ההתרחקות והנתק מעצמנו. "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק" (אורות התשובה טו, י).

רבי נחמן אמר שלאחר ההתבודדות כל העולם נראה אחר, כי ההתבודדות היא כמו יציאה מהעולם לא רק במובן החיצוני, הפיזי, להיות מחוץ לעיר לבד, אלא בעיקר במובן הפנימי של יציאה מהעיסוק הנפשי בחיצוניות, מהמרדף אחר ענייני העולם הזה, מהעיסוק האינסופי בפתרונות גשמיים בדרך הטבע. את כל זה לומדים לבודד, להפריד, ולחזור למקומנו האמתי שם בפנים, מקום שאין בו שום דאגה, פחד וכעס, שום מחלוקת. זו בחינה של "הביאני המלך חדריו", לעולם שכולו טוב, עלמא דאתי שנמצא בתוכנו, המרכז הפנימי ששם מונחים החיים האמתיים, "חיי עולם נטע בתוכנו", ומשם באמת "הכול נראה אחרת".

והנה אני חוזר לעולם והכול רגוע, נינוח ושקט יותר, אפילו משמח, השתקפות של מקומי הפנימי שחזר והתגלה בהתבודדות. חיזוק נפלא ויקר לדברים נראה גם מהרב קוק זצ"ל, שלא נחשוב שאמרו אותו רק נחמנים מרחפים: "כל מה שהאדם הוא יותר גדול צריך הוא יותר לחפש את עצמו. יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיזי אוריה" (אורות הקודש ג, ער).

חייב אדם לראות את עצמו

הדיבורים האלה הם מיקוד להכנה לניסן בכלל ולפסח בפרט, שכידוע, מהותם היא אור החירות והגאולה. המיקוד בהכנה הוא שמבטא את היסודות העיקריים של רוח הטור הזה, שלדעתי אינו אישי אלא מבטא רוח שנושבת בפנימיות העם של רעב עצום לדבר עצמו, לדבר ה' בממד אחר, לדיבורים הממלאים את הלב באור של גדלות חוויית החיים ועומקה.

בקרוב ממש נגיד ונספר לילדינו ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". "לראות את עצמו" – בזה תלויה כל הגאולה. בפשט, "לראות את עצמו" הוא הכרה ומודעות עצמית. האדם שרואה את עצמו זוכה לפתוח פתח להכרת פנימיותו, ללמוד את תנועותיה המיוחדות של נפשו, איך היא בנויה, מהן תגובותיה, מה משמח אותה ומה מרחיק, מה מקרב, לגלות התניות שיש בה שחוזרות שוב ושוב.

ללא הכרת עצמו וראיית עצמו לא יוכל האדם להתפתח, הוא לא יוכל לשנות שום דבר באמת ולא להתחדש. יותר מזה אומר בעל ה'נועם אלימלך': "אדם שלא מכיר את נפשו לא מכיר גם את בוראו" (פרשת ואתחנן). יש קשר ישיר בין המודעות העצמית למודעות האלוקית, אין אלו שני קווים נפרדים אלא ממש בחינה אחת: "האדם הולך ומוצא את האלוקים בקרבו, בנטיותיו הנכונות" (אורות ע, מ סב).

יסוד בחסידות ובמשנת הרב קוק הוא שכל הגלות בתמצות היא מרחק האדם מעצמיותו האמתית, והגאולה היא השיבה אליה והחיבור אל שורש פנימיותו: "והתשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו אל שורש נשמתו ומיד ישוב אל האלוקים אל נשמת כל הנשמות" (אורות התשובה טו, י).

להוציא מהכוח לפועל

אם כן, המשמעות הפנימית של הגאולה היא הוצאה מהכוח לפועל של אור נשמתו שיתגלה לאדם במוחו ובלבו, שהם שני ההיכלים לשפע האלוקי. בכל דור ודור, בכל שנה ושנה, האדם מוציא מהכוח לפועל עוד חלקי נשמה שהיו עד כה במצרים. "וכאז כן כל שנה בהתחדש ליל שימורים לה', מתגלית הנשמה, לכל אחד ואחד מישראל, בכל הדר קדושה, ומלא צביונה לא לפי המעשים ולא לפי ההתעוררות שלנו, ומופיעה בהדרה כל יום ראשון של החג, ומי שזוכה ומכין עצמו ליהנות מאתה ולהתאחז בה, אין קץ למעלתו, אשר מגיע אליה אז, ואור גאולת הנשמה מאירה בו כל השנה כולה כאותה ההדרת קודש וההופעה הגלויה שמתגלת אז" (הרב חרל"פ זצ"ל, מי מרום פסח, מאמר ב).

כשהאדם אינו "רואה את עצמו", אינו יודע מי הוא ומהי עצמיותו האמתית אלא תופס את עצמו בצורה חיצונית, לפי הגדרות המקצוע או לפי תנועות נפש ורגש ממה שעבר בילדותו, "אני כזה" – מופנם, מצחיק, רציני, שתקן, סגור וכו', במקום שפע אור וקדושה שאמורים להתגלות מנשמתו נוצר מסך, מחיצה מאפילה על הפנימיות האמתית. היא נכנסת למצר, למקום צר, וההיכלים – המוח והלב – משתעבדים לתפיסה ולדעת הדמיונית של האדם את עצמו וניזונים ממנה, מהמחשבות הצרות, הקטנות והקטנוניות העסוקות רק בהישרדות, במה אמרו לי, במה אני אגיד. אלו מחשבות שמחפשות רק איך לעבור את היום, מחשבות של עבד רדוף. והלב דואג, פוחד ונסגר לא מהמציאות אלא מהמציאות שבדעתו הקטנה. זוהי הגלות, גלות הדעת, "דעת קנית מה חסרת". גלות של התפיסה העצמית האמתית שלנו. בפרטיות – גלות של כל אחד ואחד, כי הנשמה הפרטית הטהורה טמונה ונסתרת מדעת האדם, וכן גלות כללית של העם שאינו יודע את עצמיותו ואת מהותו, 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'; עם קדוש שבשורשו הוא מרכבה לשכינה לגלוי האלוקי של ה' בתחתיות.

אחיי ואחיותיי, בואו נצא אל השדות להתבודד עם בוראנו, לחשוף את נשמתנו בטבע המתפרץ שיוצא עכשיו לחירות בחודש האביב. כל הזרעים הקטנים שהיו קבורים בחורף פורצים עכשיו החוצה. בואו נתחבר אל התנועה האלוקית הזאת, שמוציאה הכול מהכוח לפועל, ניתן ונאפשר לגרעין ששתול במעמקינו מאתו יתברך להוציא ענפים, פרחים ופירות – את ניצוצות אור נשמתנו הקדושה – לגאולה השלמה בתוך כלל עם ישראל, אמן ואמן.