מאמר - מסע לחיפוש האבדות

יחד מופלא

הודו לה' כי טוב. זכינו לחזור לפני שבוע ממסע מופלא בקברי צדיקים באוקראינה, אצל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הבעש"ט הקדוש במז'יבוז', ר' נתן בברסלב, ולקינוח באומן אצל רבנו הקדוש ר' נחמן בן פייגא. קשה לתאר את החוויה הרגשית, הקרבה, האהבה, הטוב, האמת, הנצח, שחשנו, בבחינת גן עדן בעולם הזה. כשלושים חברים יוצאים יחד לחפש את "האבדות" (ליקוטי מוהר"ן קפ"ח) הפרטיות וגם הכלליות בשם כל ישראל. זה היה יחד מופלא כזה, שופע כנות, הלבבות פתוחים, ורצון חי ואמתי לתקן, לעלות, להתחדש. כל הציניות וה"מסכים", תרתי משמע, נשארו מאחור.

רבי נחמן "ענה ואמר: ראוי שיתמהו עצמן על האהבה שבינינו" (חיי מוהר"ן, מעלת המתקרבים אליו). זו רוח כזאת שנושבת, ניגון שמתנגן, אהבה ששוטפת, יותר ויותר נשמות מעם ישראל, ניגון של תורת חיים, שכל אחד מגלה את האות שלו בתורה, ומפנה מקום לאות של חברו, שתוכל להתגלות ולהשלים את הפאזל האלוקי, ללא כיבודים מיותרים, ללא משקל בהבחנות של הפרצופים ודעות, אלא מיקוד בגילוי האלוקות המתנגן בינינו, ב"עוז וענווה".

רק כדי להמחיש את הדברים, הנה שיחה קלה שמגלה טפח ומסתירה טפחיים. בית המדרש המשוחזר של הבעש"ט במז'יבוז', יושבים בשקט וקדושה סביב שולחנות עץ, הכול נשאר ממש כפי שהיה בזמנו. והנה חבר מקיבוץ של השומר הצעיר, יהודי יקר בן יותר מחמישים שנה, "נושך תלמידי חכמים" בעברו, פונה לאברך צעיר מירושלים בדמעות נרגשות ואומר לו: "דניאל (שם בדוי) אהובי, מי היה מאמין שנשב יחד ככה, מאיפה שאני בא ומאיפה שאתה, שני עולמות כל כך שונים ונפרדים, וכמה אהבה יש לי אליך, רק הלבושים הדמיוניים הללו הסתירו את הקשר שלנו. לא ייאמן".

ניגון שמתנגן

המילים השחורות על הדף הן צמצומים גדולים לאור הפנימי שהתגלה שם, אך בכל זאת אנסה לתת מזה עוד קצת, ולו בשביל שעוד אחד יחוש את נקודת הפלא שיש כאן, בבחינת אור שהוא "מלעתיד לבוא". היה שם בינינו פסיפס של כל עם ישראל כמעט: חרדים, כיפות סרוגות, כיפות שקופות, קיבוצניקים, חוזרים בתשובה. "ואני תפילה" שיובן ויתקבל בלבבות (אף שזה לא העיקר), שאין זו התלהבות רגעית של "ברסלברים רחפנים", אלא שיש כאן שיקוף ו"דוגמית" למציאות שהולכת ומתרחשת מתחת לפני השטח בכל ארצנו הקדושה, ניגון כזה שהוא מעבר לכל ההגדרות, מעבר לכל החצרות, והדעות. קבוצות רבות בכל הארץ מתכנסות ומנגנות את הניגון החדש, ניגון של גאולה.

את הצליל והתדר של הניגון הגדיר ר' נתן זצ"ל, תלמידו העיקרי של רבי נחמן, מיד לאחר פטירתו: "מעכשיו יהיו תלמידים שעושים תלמידים". לא עוד לימוד קלאסי של מורה, רב, מורם מעם, היודע יותר מכולם, אלא כולם "מקבלין דֵין מן דֵין", באים לקבל זה מזה, בדיאלוג פנימי, תוכו רצוף אהבה, לעשות יחד חטיבה אחת לגילוי שם כבודו בעולם, אמן.

שאהיה מרגיש צער וייסורין של ישראל

סיפור נוסף חזק שנגע בלבי התרחש באותו מקום. לאחר שנפתחו הלבבות מתוך ניגונים ושיחות, התפרץ אחד החברים שאני מכיר היטב, שבדרך כלל הוא מאוד מאופק, ואפילו קצת ציני, מה שנקרא "גבר גבר" כזה. לפתע הוא זורק את ראשו על החבר שלידו (ששנים ארוכות לא זוכה לזרע של קיימא, עוד השנה ממש, אמן) ותוך כדי פולט מפיו: "אני לא יודע מה אני אומר, ומה אני עושה, אבל דעו לכם שהאדם הזה הוא מדהים וצדיק, מלא בחסד ונתינה, ואין לי מושג למה ה' לא פותח לו את האפשרות לילדים". דמעותיו מעוררות את דמעות החבר, ולאחר מכן הוא אמר שבזכותו הוא חש עכשיו פעם ראשונה אחרי הרבה שנים את הכאב והחיסרון שכבר היטשטש עם השנים. הזכרנו בהקשר הזה שיחה מרבי נחמן שאמר: "בתחילה הייתי מבקש מאתו יתברך שאהיה מרגיש צער וייסורין של ישראל, כי לפעמים היה אחד בא וסיפר לי צערו ולא הייתי מרגיש הצער, והייתי מתפלל שארגיש צערו של ישראל. עכשיו כשאחד מספר לי צערו אני מרגיש בעצמי הצער יותר ממנו וממש נוטפין ממני הדמים מגודל הצער שאני מרגיש יותר ממנו, כי הוא יכול לחשוב מחשבות אחרות ולשכוח הצער, אבל אני מרגיש מאוד כנזכר" (שיחות הר"ן אות קפ"ח). וכך ממש קרה שהחבר חש את כאב חברו יותר ממנו: הוא תיאר לי לאחר מכן איך חש ממש דפיקות לב, כל הגוף רעד והוא הרגיש שהוא מוכרח להגיד את הדברים, לפני שיתעלף חלילה, וזה ממש בחינה של גילוי דבר ה' אליו. מה שמחזק את זה הוא העובדה שצורה כזו של ביטוי רגשי בכלל לא מזוהה אתו, ואיננו מכיר אותה קודם.

אותו חבר שלא זכה עדיין לילדים, אמר בהתרגשות לבו שהתעורר ללא הכנה, שהוא רוצה לברך את כולם מתוך החיסרון שלו, ושבאמת חסרונו הרבה יותר גדול ועמוק, ולא נעצר רק בצורך לילדים. לפני שבירך נתן דוגמה את התנא יונתן בן עוזיאל, שאצלו מתברכים בזרע של קיימא, אך הוא בעצמו היה חשוך ילדים. ואז בירך את כולם ברכה לבבית שנזכה כל אחד לפגוש באומץ את החיסרון האישי הגדול שלנו וממנו לברך את כל ישראל, אמן ואמן.