"ככל שתשתני אז יחסי, תמיד יחסי ככל שתתקרבי לעצמך תביני עד כמה התקרבת מאז וכמה את יכולה עוד להתקרב"

 

 

א.כל הגדרה של עצמנו יכולה לחסום  את יכולת ההשתנות והצמיחה שלנו.

כל תיוג שנשים על עצמנו יכול מחר להגביל את הרוח הנושפת בתוכנו.

אם תגדירי את עצמך כמי שאף לא כועסת יכול להיות שלא תוכלי לעצור ולשים גבול כשצריך.

אם תגדירי את עצמך כמי שמסתפקת במשכורת מסוימת  יכול להיות שתסגרי את עצמך בפני שפע שיכלת לקבל.

המוכנות להגדיר את עצמי ביחסי המשנה היא המוכנות לצמוח כל הזמן.

 

 

 

ב.אז הגעתי?

העומס רוצה לראות תוצאות מידיות, להגיע אל התכלית,. הגעת אל היעד" היא בשורה שמשמחת אותנו.

בלימוד הזה ההתנהלות שונה.

  • השינויים הרבה פעמים הם עדינים והם ביחס למקום שבו התחלת. פעם היית נשארת פגועה שבוע עד שיכלת לחזור למקומך, היום זה התקצר לחמישה ימים....
  • דווקא כשמתחיל תיקון פתאום מתברר כמה עוד את רחוקה, או בלשון החיובית של ימימה כמה את יכולה עוד להתקרב לעצמך.

הגילוי הזה שהוא בעצם משמח, יכול להפחיד ולתסכל כשהפער מתגלה. אבל זוכרות את פסח, ידעת שאת צריכה לנקות, אבל רק כשפתחת והוצאת את החפצים מהמגירה התברר כמה היא דורשת ניקיון, ובכל זאת אעפי שנראה לך שכעת יותר מלוכלך את הרבה יותר קרובה לניקיון, מאשר פעם.

 

 

  • להיות ביחסי  זה להיות נאמנה יותר לעצמי, לזכור שהכל נמדד מנקודת ההתחלה שלי, ההסתכלות שאולי האחרת יותר ממני בנתינה באימהות ובכל תחום שהוא, אפילו בדברים הכי חשובים. הרבה פעמים מחלישה אותי ולא מאפשרת לי לעשות תהליך פנימי אלא חיקוי חיצוני. הלימוד מכוון אותנו לא להשוות, לא להסתכל לצדדים, מי שעומד מאחורי ומצדדי... רק להסתכל לבפנים, לדעת איפה התחלתי  וכמה אני התקדמתי לשמוח בכל שינוי.

רבי משה פיינשטין השתתף בסיום של שכן מבוגר שסיים שני דפים בשס, זה היה הסיום שלו.

 

 

מלאכה

 

להיות ביחסי.

 

  • לשמוח בשינוים הקטנים שלי, לשים לב לשינוים קטנים ביכולת שלי:

(לבחור תחום אחד.)

להתפייס במקום לנטור את הכעס

להסביר את עצמי במקום להיפגע ולהיכנס לעמדת קורבן

להתגמש  במקום להיות נוקשה

לקבוע במקום להסס

לתת מרחב במקום להשתלט.

 

שינוים של משך זמן, עוצמה, רמת הדרמה, מעגלים שבהם זה קורה פחות.

        

 

 

 

 

ימימה - חשיבה הכרתית