חג שבועות עבר. דפי המקורות כבר נאספו אל מיכלי מחזור וכתמי הקפה נשטפו מרצפת בית הכנסת ובית המדרש ומועדון הנוער. עד החג הבא נראה שיש עוד נצח: ראש השנה יבוא בסוף הקיץ, עוד כל כך הרבה שרבים וקייטנות ומיצרים.
נוצרת התחושה של מן תרדמת קיץ של לוח החגים. כל החורף התגלגלנו ברציפות כזו, מחגי תשרי ישר אל חנוכה שאחריו די מיידית יש ט"ו בשבט ופורץ הפורים, ומפורים ועד פסח לא מספיקים לנשום, ומפסח הספירה העמוסה ימים מיוחדים כבר מובילה אל שבועות. מחג לחג.
וזהו. משם ואילך כל הקיץ ריק. תרדמה.
מוזר להשוות את תמונת השנה הזו למה שמתואר בפרק המועדות בספר ויקרא. שם מקבלים את התחושה שהשנה רק מתחילה בפסח, וכעבור הקיץ היא נגמרת בסוכות.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. ואז חג המצות וספירת העומר עד לחג הַבִּכּוּרִים, והבאת הביכורים נמשכת והולכת כל הקיץ עד לחודש השביעי וכל חגיו. בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים, וזהו. תמה השנה.
בעצם היא נכנסת לתרדמת חורף: לא עולים לרגל, לא קוטפים ולא חורשים ולא אוספים, ואין חגים. מה יש לחקלאים לחגוג בחורף? רק להתפלל.
השנה שלנו היא אם כן כמעט תמונה מראה של השנה התנ"כית. אצלנו "עשייה הדתית" תתרחש יותר בחורף, במקביל לשנת הלימודים. כמו שני חצאי כדור מהופכים.
אני יוצאת לגינה ודורשת בשלום הפירות הזעירים, הקשים. אני רוצה לראות איך הם גדלים ומתמלאים ומבשילים, בדריכות של אמונה, למרות שלא אביא אותם כביכורים. לא להרדם אלא להמתין, להתפלל, להמתין