אם אני אעשה מה שכיף, מה יהיה?
פשוט לומר לאשתי שאני לא רוצה לשטוף כלים?... זה לא יעבור בבית.
(האישה המדוברת אגב, היתה שם ליד...)
פשוט לא להביא כסף הביתה? פשוט לא להלביש את הילדים?
הרעיון הזה, שאפשר לחשוב להכניס קצת הנאה בחיים בא מהלימוד שלנו במעשה בראשית. סיפור גן עדן רומז על צורת קיום שבא העצבות והסבל לא הכרחיים. והסיפור גם רומז על השער לטעום קצת מקיום כזה. הוא לא לגמרי פשוט, אבל אפשרי לפחות לרגעים.
זה מתחיל מתשומת לב לרעיון "ההסטה", ואולי "ההתחבאות".
למשל, אותו איש ששוכב לו בכיף על הספה ואין לו שום חשק לשטוף כלים. אז הבעיה היא אשתו? בגלל אשתי אני צריך לשטוף כלים? הסיבה שלא כיף לי בחיים זה בגלל ש"היא לא נותנת לי?"
הפניית האצבע אל הזולת היא סיפור עתיק – "האישה אשר נתתה עמדי, היא אמרה לי לשטוף כלים, והיא מונעת ממני הנאה ושעשוע באופן כללי".
האישה שאין לה חשק להיות עם הילדים בערב זה או אחר, אבל "מה לעשות", היא לא יכולה לצאת עם חברות או לפתח את הקריירה "בגללם". "למענם" יש מי שאומר. אותו איש שהולך לעבודה שהוא לא שמח בה, הולך לשם "בגללם"? כי "הם" צריכים שהוא יפרנס אותם?
אז מה אני אומר? לקחת אחריות? לא בדיוק.
אני מציע להבין שהסטת הקושי של הקיום שלי אל הזולת היא הפסד שלנו.
אם נניח שאשתך לא הייתה באה הביתה, או שלא היה אכפת לה מכלים כלל, לא היית שוטף כלים לעולם? לא היית צריך להתמודד עם העניין הזה של לכלוך בעולם? אם נניח שלא היו לך ילדים, ההתמודדות עם העולם ועם הקריירה היתה קלה לך?
המפתח לחיבור נעים אל החיים, מצוי בשלב ראשון בהפסקת ההסטה, או ההתחבאות מאחורי אנשים אחרים. לא תמיד כיף לך בלי שום קשר לאנשים אחרים. ולכן... יכול להתחיל להיות לך כיף בלי קשר לאנשים אחרים.
זה פשוט מתחיל מהכרה לא תמיד נעימה, אבל מאד משחררת –
אני עומד מול החיים של עצמי כמו שהם כרגע. כיף לך? נעים לך? למה לא בעצם?
נניח, אני לא יודע איך למצוא כיף בתוך החיים הממשיים. לא בורח ל"בגללם". אלא פשוט מרגיש את ההרגשה הלא נעימה הזו. ואז אני שואל את עצמי האם יש דרך למצוא אותו? האם אני רוצה? אולי זה אפשרי.