"עיקר עירוב בפת"
כעת ניתן לראות את הקשר בין מושגי סעודה אלה לבין שני סוגי העירוב שהוזכרו לעיל.
עירוב חצרות הוא התקנה המאפשרת להפוך רשויות-יחיד שונות לרשות אחת משותפת, על מנת להתיר טלטול בתוכה בשבת. עירוב זה מבוסס על יצירת שותפות בין הדיירים השונים באמצעות הקפת המתחם כולו במחיצה ואיסוף מזון מכולם. כיוון שכל אחד (או כל משפחה) שותף בסעודה הזו, הם נחשבים כולם כדיירים של כל המרחב המשותף ורשאים לטלטל בו. מתקנת העירוב עולה, כי כשנוצרת שותפות בין הדיירים במזון – הם הופכים ל"משפחה אחת", לרשות-יחיד אחת, משל נפלו הקירות שבין בתיהם הנפרדים[1]. כלומר, דווקא הסעודה המשותפת היא המחברת את היחידים לקהילה.
שותפות זו מתאימה לתיאור חוויית הסעודה כאינטראקציה חברתית, שביכולתה להפוך יחידים למהות אחת משותפת, לציבור. מספר הלכות בדיני עירובי חצרות מחדדות זאת:
- כל דייר ודייר במרחב שאותו מערבים צריך לתת ממזונו לעירוב החצרות. אם אחד מהם לא נותן – נפסל העירוב כולו. גם אם כולם נתנו ממזונם לעירוב, אבל יש בהם כאלה ש"מקפידים" – שלא מעוניינים שאחרים יאכלו ממזונם, העירוב נפגם. בדיון על כך בגמרא, פגם זה מוסבר במילים: "מה שמו? עירוב שמו!"[2] הווה אומר, אי אפשר לקיים עירוב בין התושבים אם הם לא באמת מוכנים להיות מעורבים זה עם זה. השותפות חייבת להיות שלמה.
- המזון צריך להיות בר אכילה (לפחות עבור חלק מהאנשים) ובר השגה בשעת בין-השמשות[3]. כלומר, לא מדובר בפעולה סמלית בלבד, אלא יש צורך ליצור סעודה משותפת ממשית – גם אם לא מתכוונים באמת לאכול אותה בשבת, היא צריכה להיות זמינה לאכילה.
- לכל המשתתפים יש זכות שווה במרחב המעורב, ללא תלות בכמות המזון שתרמו.
אם כך, עירוב החצרות נותן אופי מסוים לאותה "סעודה ארוכה" שמהווה את השבת: אופי של חיבור היחידים לקהילה אחת של שכנות שוויונית, בה כל אחד נותן ומקבל.
לעומת זאת, הסוג השני של עירוב – עירוב תחומין – מציג אופי אחר לחלוטין למעשה העירוב.
עירוב תחומין מאפשר הרחבה של "תחום השבת" של האדם. לכל אדם בכל מקום מוגדר מרחב מינימלי של ארבע אמות סביבו, ועוד אלפיים אמה לכל כיוון מהמקום בו "קנה שביתה" בכניסת השבת – כלומר, המקום בו שהה כשנכנסה השבת. מעבר למרחק זה, אסור לו להלך בשבת. עירוב תחומין מאפשר לאדם היחיד ללכת רחוק יותר במהלך השבת, בתנאי שיבצע בכניסתה מעשה שבו הוא מצהיר שהוא "קונה את שביתתו" בקצה התחום של אלפיים האמות, וכך יותר לו להלך אלפיים אמה נוספות. זאת, גם אם בפועל הוא עושה את השבת בביתו ולא בקצה התחום. פעולת קניית השביתה בקצה התחום היא מעשה סמלי, שלא צריך להתממש בפועל, ואף ניתן להניח כמה ערובים בכיוונים שונים בקצות התחום ולבחור בשבת באיזה מהם להשתמש.
לצורך ההצהרה של האדם ששביתתו היא בעצם בקצה התחום שלו, יש לו שתי אפשרויות: הראשונה, להיות בפועל בגופו באותה נקודה בקצה התחום שממנה הוא רוצה ללכת הלאה במהלך השבת; השנייה, להניח מזון שמספיק לשתי ארוחות באותה נקודה. כלומר, אם האדם מניח (או דואג שיניחו) את מזונו בנקודה מסויימת, הוא נחשב כאילו הוא עצמו נמצא שם ושם הוא עושה את השבת. זאת – חשוב לציין – בתנאי שהאדם מודע בדיוק למקום בו מונח המזון.
אותו אדם שלכאורה עושה את השבת בקצה תחום אלפיים האמות שניתן לו, רק הוא וסעודתו, מבטא אווירת שבת אחרת לחלוטין מזו שהשתקפה בדיני עירוב החצרות. כאן אין קהילה ואין שותפות; כאן תחום חופש התנועה של האדם נקבע רק על ידי תודעתו, מקומו וסעודתו. לכן, עירוב התחומין קשור לאופי הסעודה השני שתואר לעיל; סעודת היחיד, שמבטאת את הייחודיות האישית והאוטונומיה האנושית. גם כאן, מספר פרטי הלכות מצביעים על אופי העירוב:
- אמת המידה לאותן ד' אמות שבהן יש לאדם יכולת תנועה בשבת היא אמת היד שלו עצמו, בשונה מרוב המידות בהלכה שמידתן אוניברסלית [4]. כלומר, תחום השבת נקבע לכל יחיד בגודל המתאים לגופו הפרטי, ובכך מודגש האופי האישי של קניית השביתה.
- בשונה מעירוב חצרות, בעירוב תחומין המודעות של האדם להנחת העירוב היא הכרחית – "שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא מדעתו"[5]. כשם שתחום השבת נקבע עפ"י מידתו הספציפית של האדם הפרטי, כך העירוב נקבע לפי תודעתו הספציפית.
- התודעה של האדם המערב, התכוונותו "לקבוע שביתה" במקום מסוים, היא אף יותר משמעותית מאשר המזון עצמו. ניתן לראות זאת בדיון האם "עיקר עירוב בפת" או "עיקר עירוב ברגליו"[6], שם המסקנה היא שאם האדם גופו שוהה במקום העירוב בשעת שקיעת החמה של כניסת השבת, זוהי מהות העירוב, והנחת המזון היא רק אופציה נוספת. הן המזון והן עצם נוכחות הגוף מבטאים בדיון זה את תחום-הקיום של האדם, את מקומו בעולם.
התמונה העולה מכל זאת היא שעירוב התחומין מציב תמונה של האדם כתודעה עצמאית שזכאית למרחב קיום בעולם. אין לו שכנים ושותפים; אין לו מחיצות וקירות; יש את האדם בגפו למול מרחבי הקיום. קדושת השבת יוצרת הגבלה של המרחב ושל חופש התנועה שמאפיין את האדם, והעירוב מרחיב את האוטונומיה של האדם ומעצב אותה[7].
ראינו, אם כן, כי אופי השבת המתמצה בהלכה של עירוב תחומין הוא כעין ראי של אופי השבת המשתקף בעירוב החצרות: עירוב חצרות עיצב שבת של צוותא, של שותפות שכנים, קהילה בה כולם נותנים זה לזה. עירוב תחומין מעצב שבת יחידאית, של תודעה אינדיבידואלית.
כעת יש לשאול: מאיפה נובעות שתי העמדות השונות כל כך הללו, ששתיהן מוכלות בתוך אותה "שבת-סעודה" אחת? נראה להציע שהן נובעות מהשורש הכפול של שבת: שבת בראשית ויציאת מצרים.
כידוע, השבת כשלב בימי הבריאה או כתופעה טבעית מופיעה בסיפור בריאת העולם בבראשית א', ומופיעה שוב כציווי לבני ישראל עם יציאתם ממצרים. בהמשך התורה ישנם מספר ציוויים על שמירת השבת, כולל בעשרת הדברות. שם הציווי מעורר שאלה מיוחדת, בגלל ההבדלים המשמעותיים באופן בו הוא כתוב בתורה בספר שמות לעומת ספר דברים.
כאן אבקש להתייחס להבדל ב"נימוק" לשבת בין ספר שמות לדברים. הבדל זה ידוע – בספר שמות הנימוק הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"[8], כלומר, יש לשמור את השבת בגלל שה' שבת ממעשיו. בספר דברים, לעומת זאת, הנימוק הוא "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' א-לקיךָ משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' א-לוקיך לעשות את יום השבת"[9], לאמור – יש לשבות כדי שתהיה מנוחה לעובדים, בניגוד למצב העבדות במצרים.
שני שורשים אלה של מצוות השבת – שניתן לכנותם "שורש שבת בראשית" ו"שורש יציאת מצרים", העסיקו רבים בכל התקופות ומהווים נדבך עיקרי בהבנת מהותה של השבת. ברצוני להציע ששורשים אלה מתאימים לחוויות ה"סעודה" שפגשנו לעיל, ולסוגי העירוב השונים.
השבת כתוצאה או המשך של יציאת מצרים נושאת את הבשורה החברתית, הקהילתית. היא מבטאת את החיוב הסוציאלי לאפשר מנוחה לכל, ללא הבדלי מעמדות, ובעצם להוציא את בני האדם ליום אחד ממערכות הקשרים הממוניים, החובות, הכפיפויות והניצולים, ולהפכם במקום זאת לשותפים, לסועדים בהדדיות. שחרור זה מ"עבדות" מתבצע באופן נקודתי בכל שכונה בה אוספים הדיירים עירוב חצרות, והופכים לשותפים בעלי זכויות שוות.
לאור זאת, הגיוני לומר שהשבת כתוצאה או המשך של מעשה בראשית מביאה לעולם את בשורת השביתה. כשם שה' הוציא אותנו ממצרים ומצוות השבת משמרת אירוע זה, כך ה' שבת ממלאכה ביום השביעי וכנראה השבת משמרת את שביתתו. על החשיבות הגדולה שבכך אומרת הגמרא "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"[10]. מהי הבשורה בשביתת ה' ממלאכה ומה החשיבות הדתית שלה?
[1] בלשון רש"י -'שדעתו של אדם על פתו, והוו להו כאילו דיירי בההוא ביתא. ואין בחצר זו אלא דירה אחת' (עירובין מ"ב ע"ב)
[2] ערובין מט.
[3] רמב"ם הל' עירובין פ"א
[4] עירובין מ"ח ע"א: "מודדים לכל אדם באמה שלו"
[5] רמב"ם הלכות עירובין פ"ו י"ח
[6] ערובין נ"א ע"ב
[7] אולי לכן נקבע להלכה שעירוב תחומין עושים רק לדבר מצווה – משום שאותה שאיפה שכל כך מאפיינת את המין האנושי, להרחיב את מקומו, לכבוש את העולם, עלולה להוביל את האדם לדורסנות ולהרסנות, אבל כשהיא מנותבת ל"דבר מצוה" היא יכולה להוות עבודת ה'.
[8] בראשית ב', ג'
[9] דברים ה' י"א
[10] שבת קי"ט ע"א