בכמה מרחבים בחיים אנחנו משחקים משחק. ממלאים תפקיד. מופיעים מאחורי מסיכה?
ולכמה מקומות אנחנו באים כמו שאנחנו? בפשטות, בכנות, בהרפייה?
אולי הכי חשוב, לאיזה משני המרחבים האלו משתייכת התפילה? האם היא משתייכת למקומות שאליהם אתה מגיע מאחורי מסיכה או למקומות שאליהם אתה מגיע אמיתי?
חלק לא קטן מהעמידה שלנו בתפילה היא הבירור מול מי אנחנו עומדים. מי זה בעצם ה'. איזה מין טיפוס הוא? כזה שרוצה שאני אהיה משהו אחר ממה שאני? או כזה שרוצה דווקא אותי בדיוק כמו שאני?
מה שאני רוצה להציע הוא שה' הוא לא עוד אחד מאלה שרוצים שאני אזייף עבורם. לא עוד אחד מאלו שרוצים ממני משהו.
התפילה היא המקום שבו אפשר סוף סוף להרפות. להיות אמיתי ממש. לקרוא אליו באמת.
ואז קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.