שאלה

מהו המקור למושג "היזק שמיעה" ומה תוקפו?

תשובה

בתלמוד מושג זה איננו מוזכר.

כתב המאירי (בחידושיו למס' ב"ב ב.) שכשעושים מחיצה בין שכנים צריך לעשות כמנהג המדינה ואין משמעות לעובי המחיצה ובלבד שתמנע "היזק ראיה" (כדי לשמור על צניעות ופרטיות תקנו חכמים ששכנים יעשו מחיצה ביניהם כדי שלא יראה כל אחד את מעשי שכנו בחצרו) אבל לגבי שמיעת דברי שכנו לא חוששים כיון שבני אדם נזהרים בדיבורם.

ופירוש דבריו, שמכיוון שבני אדם נזהרים בדיבורם, וכשאין ברצונם שאנשים אחרים יאזינו להם הרי הם הולכים למקום שלא ישמעם שם אדם, מטעם זה לא תקנו חכמים תקנה ל"היזק שמיעה" .

ופשט דבריו מורה שאפילו אם תהיה מציאות שאנשים אינם יכולים לדבר בלי שישמעו אותם מ"מ כיון שבד"כ אנשים נזהרים לא תקנו בכך ואיננו יכולים לתקן תקנות חדשות בעניין. (ולא כמו שרצו לפרש בדעתו שאם אין לאנשים אפשרות להישמר בדיבורם אנו אומרים שיש "היזק שמיעה", שהרי איננו יכולים להמציא היזק מדעתנו, וזה פשוט)

ר' אליהו מזרחי כתב בתשובה (שו"ת רא"ם סי' ח) בעניין מחיצה בין שכנים ממה היא צריכה להיות, וכתב שם שאם עשה אחד מהם מחיצה של קרשים והשני לא מחה (והוא הדין לכל מחיצה דקה שמנהג המדינה לעשות אותה או שעשה מחיצה וחברו לא מחה) יש לראשון חזקה והשני לא יוכל למחות בו ולדרוש עשיית מחיצה יותר טובה מאבן, ועל כך הוא כותב שלא חוששים שהשכן ישמע מה שהוא מדבר כיון שמושג "היזק שמיעה" לא מצאנו בתלמוד ואין לנו להמציא דברים מדעתנו, וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ן.

והרבה פוסקים הזכירו את דבריו (כנסת הגדולה, פחד יצחק, ערך לחם, החיד"א).

ולכן למעשה אי אפשר לחייב אדם לעשות מחיצה שתמנע ממנו לשמוע את שכנו.

 

שאלות ותשובות אקטואליות בדיני ממונות