ממה הקושי

תלמידה תיארה תחושות קשות, בעיקר כעס ואשמה, בעקבות עזיבת מקום עבודתה, ובשיעור היא נתבקשה לבדוק מה קשה כל כך בעזיבת המקום (שבאמת סיפרה שכבר מיצתה אותו והיה ברור לה שהיא צריכה ללכת הלאה).

בתחילה היא שיתפה שחשבה על כמה דברים חיצונים שבגללם הקושי: מה תעשה עכשיו בבית, פרדה אחרי זמן רב, ספקות: במה תעבוד עכשיו? אך היא חשה שלא זו הנקודה. לאחר המתנה עלתה עמוק מתוך נפשה המילה שיצרה את חוויית הקושי: "פרדה", ומיד היא הבינה שזה העניין, פרדות. איך ידעה? כי דמעות גדולות שטפו את פניה. מה זה? על מה הבכי?

רגש ישן

היא המשיכה באומץ לגלות בתוכה ולשתף שבצעירותה נפטרה אמה היקרה, ה' ישמור. בעקבות המוות והפרדה מהאם עלו הרבה כעסים, למה עזבה אותה בגיל צעיר כשהייתה צריכה אותה כל כך, וכן רגשות אשם על שלא נפרדה ממנה כיאות. הרגשות הללו נחקקו בנפש בתת-הכרה ונרשמו תחת הכותרת 'פרדות'.

והנה עכשיו, שנים רבות אחר כך, כשהיא רוצה לעזוב את מקום העבודה, התת-מודע זורק אותה לשם אף שלכאורה אין קשר חיצוני ברור לאירוע של מות האם, שהרי זו פרדה ממקום עבודה, ועוד שלא היה ממש חשוב, ואילו זו אמא, שהיא הדבר היקר מכול. אך התת-מודע אינו מחויב לשכלים הגיוניים. שם בפנים רשום: פרדה! והתת-מודע עושה העתק-הדבק, והאדם חווה בהווה רגשות ישנים, רגשות של העבר, שהם-הם המטשטשים את הקשר ואת הבהירות לדיוק בהווה.

כוח המדמה

עניין זה הוא אחת מהצורות של הסטרא אחרא, לשבש את דעת האדם, הוא נקרא בספרים הכוח המדמה. רבי נחמן מברסלב מגלה שכוח זה נברא בערב שבת בין השמשות וקידש עליו היום, ולא נברא לו גוף, כמו שכתוב בזהר על הפסוק "אשר ברא אלקים לעשות", שמבואר שם שהקליפות, שהן בחינת הכוח המדמה, נבראו בערב שבת בין השמשות, "ובתוך כך קידש היום ונשארו רוח בלא גוף וכו'... ועל כן זה הכח המדמה שהוא בחינת הקליפות שהוא רוח בלא גוף הוא מבקש לעצמו מקום לשרות בו" (ליקוטי מוהר"ן נד, ה).

מסביר ר' נחמן זצ"ל שהכוח המדמה מבקש תמיד כלי לשכון בו, ובוחר בדרך כלל להיכנס לשברי כלים, כלומר למצבים המורכבים של החיים, שבהם האדם יציב פחות, חלש יותר, חשוף יותר. והנה הקליפה הזאת מזהה מיד "גוף ראוי לשכון בו", והיא מתיישבת שם ומשבשת את דעתו בבחינת "נדמו עמי מבלי דעת. נדמו –היינו כח המדמה" (שם). ואחד הביטויים העיקריים שלה בנפש הוא עצבות.

מה שעברה הנשמה היקרה הזאת הוא אחד הביטויים של הכוח המדמה. הוא לוקח רגע עכשווי מתוך המפגש עם החיים (עזיבת מקום העבודה) ומדמה אותו (בלי שהאדם מודע) לרגע אחר קשה בעבר, והאדם חווה קושי כאב, תסכול, אשמה ופחדים שאינם שייכים כלל לנושא העכשווי. התחושות הקשות שחוותה התלמידה, עיקר כוחן אינו מעזיבת מקום העבודה אלא מהזיכרון הרגשי הקשה שהכוח המדמה העלה מן העבר, והלביש אותו על צורה 'דומה' בהווה.

הכוח המכוער הזה מתחפש לתלמיד חכם וגוזר גזרה שווה על המילה פרדה: מה מות האם בגיל צעיר שווה פרדה ורגשות קשיים, אף עזיבת מקום העבודה עכשיו שווה פרדה ורגשות קשיים. זה שקר ורשעות איומה שעושה הקליפה הזאת, ועל ידי זה היא משבשת את כל היכולת לבחור בשקט, בצורה עניינית ומתוך השלמה את צעדינו הבאים: להישאר במקום או ללכת למקום חדש? וגם אז הכוח המדמה ממשיך לייצר דמיונות שמחלישים את הכוח החיוני להמשיך הלאה בשמחה בזריזות.

כיוון לתיקון

לצורך תיקון כוח זה, ראשית ישלהכיר בקיומו. מתוך עצם ההכרה האדם נעשה ערני יותר כאשר בוחר לעשות דבר משמעותי, שינוי חיצוני או פנימי. בכל תהליך חדש צריך לדעת ששם הוא אוהב לשכון, ולכן יש להיות ערניים לתחושות ולא למהר לצלול לתוכן אלא לקחת מידת רוחק. ועיקר העצה, כמו שמזכירים כאן תמיד, הוא לקחת את אמונת אבותינו ולזעוק בתפילה, להשתמש בעצה שכוללת את כל העצות (ליקוטי מוהר"ן כה): תפילה ושיחה כנה עם ה'. להתבודד על זה, לבקש ולהתחנן לראות נקי, לבקש שהכוח המדמה לא ישתלט, שלא יגנוב את דעתי. וכן יש 'נקודת חבר': להתייעץ אם אדם פנימי שקרוב אליי, שמכיר את הדברים מבפנים, ונוסף על כך ללמוד עוד על נושא זה מהתורה ומהצדיקים: "תלמוד תורה כנגד כולם".

שלוש נקודות אלו: התבודדות (תפילה ושיחה עם ה', עם הלב), שיחת חברים (מקבלין דין מדין) והקשר לצדיקים, הן שלוש נקודות שמאפשרות את תיקון הלב, ששם מתרחש המאבק בין הכוח המדמה הבהמי לבין כוח המדמה דקדושה ("ביד הנביאים אדמה"). הניצחון בשליטה על הלב, אם יגלה את דבר ה' או יגלה את התאוות ואת הפחד מהעולם, היא המלחמה הנצחית של כל יהודי שבשבילה ירד לעולם.

יהי רצון שנזכה כולנו לניצחון השלם, ניצחון דקדושה, "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו,ויאמר כל אשר נשמה באפוה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", אמן.

עולם קטן - כתבות