משה עומד בערבות מואב לפתוח את נאום המצוות הגדול.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.                              (דברים ה')

במה יפתח? מה הבסיס?

ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב.                           (שם)

ברית חורב היא לא רק היסוד לכל המצוות בנאום משה; ברית חורב היא המקור הישיר. משה כידוע מתעלם מכל עולם המשכן והכהנים, ומעיד על עצמו שהוא מלמד את העם באופן ספציפי את מה ששמע בהר:

וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ...וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ                                  (דברים ד-ו)

כלומר, משה כעת משחזר את מה ששמע בסיני, שעה שהעם נסוג אחור. כל נאום המצוות - משם נובע.

*

אם כך, הנאום צריך להיפתח בתיאור האירוע. מעטים מבין השומעים היו שם, ומשה מיד פותח בתיאור מרשים של המעמד:

פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ… וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם … אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל… (דברים ה')

פסוקים חזקים. משה מצייר את הדימוי האיקוני העוצמתי של מעמד ברית חורב, הָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל, ועוד ועוד. דימוי חזותי חזק, קולנועי, מושלם. כזה שיישאר עם השומעים, ייחרת בליבם, יסמל לעולם את הברית הנצחית הבוערת בלבבות.

אבל מיד משה משנה כיוון. תפנית חדה:

ומיד הוא קורא לעזוב את הדימוי החזותי, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים. השמרו לכם, אל תחשבו על זה כתמונה. כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה.

ברגע בו העלינו בעיני רוחנו את המראה הגדול, המדהים - משה דורש מאיתנו: תמחקו את זה, תתעלמו מזה, תתמקדו רק בקול.

*

ומהו הקול? המילים, התוכן.

מה ההבדל בין הקול לתמונה?

התמונה היא לא מילולית, בעוד הקול אומר מילים. גם משה אומר מילים. המילים, אומר משה, הן העיקר.

זו לא המרה של חוש הראייה בחוש השמיעה; זו המרה מהעברת הרגע כאייקון להעברתו כסיפור. ממסירה לא מילולית, מיידית, עוצמתית, למסירה באמצעות שפה, תיווך, הפשטה.

השפה מבוססת על סמליות ופענוח, היא דורשת מהמקבל להיות פעיל יותר, ליצור בתודעתו את המשמעויות ולדמיין את החוויות. בין מילה למשמעותה יש רווח כלשהו, סדק, אותו ממלא המאזין במשמעות. כלומר, בכך שמשה מספר על כריתת הברית באמצעות מילים, הוא מכניס את השומע אל הסיפור. השומע יוצר את הסיפור מחדש; נותן לו חיים חדשים.

*

מה עובר על השומעים את מעמד הר סיני? מדמיינים את האירוע באמצעות המילים המתארות את הלא-ייאמן; ומיד מצווים להתנתק מהמראה הזה שבדמיון ולוותר עליו, להתמקד רק במילים, לא לראות כל תמונה.

בדיוק מה שעבר הדור שבאמת עמד שם בחורב למרגלות ההר הבוער.

לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה׳ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, אומר משה, כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. כולנו היום, כולנו חיים. כי כולנו יוצרים עכשיו בתוכנו את המעמד הזה. מה שלא היה קורה לו זו הייתה תמונה. בזכות ההתעקשות על המילים, כולנו שם בהר, כל יום, כולנו חיים.