"אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר: ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם חכם הרזים"

(במדבר רבא כא)

ערב קיץ אחד הלכתי להופעה, מה שלא קורה לי הרבה. 

הבמה הייתה מצוידת במסך ענק, ורוב זמן ההופעה מה שהוקרן עליו היה צילום חי וחד של אנשים בקהל, בקלוז-אפ עצום. עמדתי בתוך קהל האנשים הצפוף, השר ורוקד את המוזיקה, וראיתי מולי בהקרנת ענק אנשים שרים ורוקדים את אותה המוזיקה, במעין סלפי נפילים.

עכשיו, כולנו בני אדם. ובני אדם מושפעים מבני אדם, זה ידוע. מערכת הרגש שלנו מתעוררת במלוא עוצמתה כשיש מולה בני אדם. מכירה את זה מתוך עצמי: היתה לי תקופה שהייתי ממש דומעת אם הייתי רואה המון אנושי, למשל במרכז איזו עיר או בהפגנה. עצם הנוכחות הדחוסה הזו, כל כך הרבה אנושיות, היתה חונקת לי את הגרון בעוצמה רגשית לא מנומקת.

וזה ידוע שלהתכנסויות אנושיות המוניות כאלה, לעדרי בני אדם גדולים מאוד, יש יותר כוח מאשר ליחידים שבתוכם. יחיד שינסה ללכת נגד העדר אללה ירחמו, הכוח הקבוצתי שיופעל עליו עלול להיות עוצמתי ואלים. ולעומת זאת הזרימה עם העדר, ההשתייכות, היא נעימה ומחבקת, סוחפת ומעניקה תחושת עוצמה והגנה. יונקים אנחנו; עדר אנחנו.

לא סתם תיקנו ברכה על "אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם". אוכלוסין של בני אדם הם חויה חזקה עבור בני אדם; חויה שראוי לברך עליה.

למה הברכה היא דווקא "חכם הרזים"? שאלה טובה.

***

עמדתי שם, בתוך המון האדם, צופה באחיי ואחיותי למין האנושי המוקרנים בהגדלה על המסך הגבוה והרחב.

הרגשתי עוד משהו, מלבד אותה הצפת אנושיות: הרגשתי את שמחתם של אלו ש"נבחרו", שצולמו רוקדים והוקרנו מול אלפי הצופים. הרגשתי איך הם מחייכים אל דמותם הענקית, משקיעים בלהראות טוב, למשוך את הצלם להתעכב עוד. הרגשתי איך מי שלא הוקרן והוגדל מבקש להיות מוקרן ומוגדל: היכן ששוטט הצלם הריקודים בקהל היו נלהבים, אנשים ונשים חיכו לו, קיוו לו, הביטו בו באותו מבט של ילד שרוצה שהגננת תתן לו לספר משהו במפגש. אותי, אותי.

עכשיו, כולנו בני אדם. ובני אדם רוצים לקבל מבט, הכרה. "הייתי רוצה שידעו כולם שיש ילד אחד בעולם והילד הזה הוא אני". אני אישית לא רציתי שיצלמו ויקרינו אותי שם, ממש לא, אבל מאוד הבנתי את אלו שכן רצו. זה רגע חזק, זה רגע מסעיר. למרות שהוא כולו בועת הווה, אין דרך לשמר אותו, ואולי דווקא בגלל זה.

***

אז ההופעה הרוויחה, בעיני, שני דברים משיטת הסלפי-במה הזו:

דבר ראשון, את העצמת חויית השייכות והיחד האנושי, שהיא בעצם מה שמייחד הופעה משמיעת השיר לבד בבית. החיבור להמון הוא מה שאנשים מחפשים בהופעה, והוא קיבל כאן עוצמה מוכפלת.

דבר שני, את רגע הזוהר שבו כל אחד יכול להיות הנבחר, להיות זה שכולם מביטים בו. זה שהייחודיות שלו מוארת באור יקרות של 1000 ואט.

***

אולי זה כל האדם: להיות שייך לעדר; להיות הנבחר, הייחודי.

הנה מעבר חד. אומר הפסוק על אדם שגידף את השם או עבד עבודה זרה, ונענש במוות ותליה: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי".

האדם הוא צלם הא-לוהים: תליית נבלתו מחללת אותו, מבזה אותו, ולכן מהווה פגיעה בא-ל עצמו.

לכן, יש להוריד אותו. לכן, ההלכה מצמצמת את חובת התליה למינימום של המינימום - ממש לפני שקיעת החמה תולים, ומיד יורד הלילה ומורידים.

ונשאלת השאלה: אם התליה פוגעת בצלם הא-לוהים שבאדם, למה לתלות?

כי מדובר באדם שגרם לחילול שם שמיים, ולכן יש "להגן" לכאורה על הא-ל בכך שהאדם הזה ייתלה.

אבל, כאמור, מיד יש להוריד אותו כי התלייה עצמה היא פגיעה נוספת.

משל מופלא מביא רבי מאיר בגמרא בסנהדרין:

"למה הדבר דומה? לשני אחים תאומים בעיר אחת. אחד מינוהו מלך, ואחד יצא לליסטיות. צוה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר המלך תלוי - צוה המלך והורידוהו"

האדם והא-ל כתאומים זהים. אחד הוא המלך ואחד הוא הליסטים, אבל הם זהים.

***

אז איך זה שכל אדם הוא תאום, תאומה, של המלך, ויחד עם זאת כולנו שונים זה מזה?

עמנואל לוינס כותב על ההתגלות. ההתגלות, הוא מסביר לי , היא "מה שקורא לייחודי שבי". היא מופנית לרבים אך יש בה מקום לכל יחיד:

"ריבוי האנשים [...] הוא התנאי למלאות 'האמת המוחלטת', כאילו כל אדם, בייחודיותו, מבטיח היבט ייחודי של האמת בהתגלות וצדדים מסוימים שלה, אשר לא היו מתגלים לעולם, אם אנשים מסוימים היו נפקדים מן האנושות".

("מעבר לפסוק" 179).

כל אחד ואחת דרושים כדי לקבל את פני המלך; כדי לשקף את פניו, כדי להוות צלם א-לוקים שלם. האנושות כולה. ובכל אחד ואחת יש את הייחודיות האחת-אין-שניה הזו, שבריר פני המלך, התאומות המסוימת שהוא או היא נושאים.

נחזור לברכה על האוכלוסין: חכם הרזים. איזה רזים?

זהו אולי הרז. כל אחד שייך לאנושיות; כל אחד הוא נבחר, ייחודי.

ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם חכם הרזים.