מאמר - מעל השמש - לחיות מבפנים

היכן אני

שחרית של שבת עוברת בעצלתיים, הנה חלפו הקורבנות, פסוקי הזמרה של דוד (של דוד, לא שלי), ברכות אהבה, ייחוד שמו הקדוש, תפילה חרישית בעמידה וכו', אך אני לא באתי. המערכת הדתית שבי עשתה את הפעולות הנכונות, אך היכן אני? אייכה? איה מקום כבודו? שימו לב אל הנשמה, היכן היא?... געוואלד.

הנביא מחזיר

בחסדיו כי לא תמו חזרתי 'להיות', הלב חזר, הנוכחות. הנה משום מקום חשתי לחלוחית בזווית העין, חשתי קשר, חשתי. תודה ה', החזרת אותי. איך הוא עשה זאת הפעם? שלח שליח נאמן, ישעיה הנביא, והוא לחש לי בהפטרה הקדושה: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". וואו... מה? מי? נחמה? תקווה? סיכוי? טוב, הנה אני בא, הנה אני חוזר אליך, ה'. אנא, המשך להשאיר אותי נוכח.

הנביא ממשיך לצעוק עליי: "מי את ותיראי", האם צדיקה כמוך צריכה לפחד? "התעוררי, התעוררי, קומי", בואי בתי אהובה, בוא בני האהוב, "הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה... כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד". בוא אהוב, התנער מעפר דאגותיך, מאשמותיך, מדמיונותיך, בוא בני, "כי אני הוא המדבר – הנני". תכף תראה בני, "וראו כל אפסי ארץ את ישועת א-לוהינו" (ישעיה נא–נב).

שמחתי ממש בחוויה הזאת, מאמין ויודע שהכול ממנו יתברך. "ה' נתן וה' לקח", הוא לקח לי את החיות ואת הקשר איתו, והוא החזיר לי אותן (והוא יכול גם שלא לתת, חס ושלום. הוא יכול לתת לי לעבור את השעות של היום הכי קדוש, יומא דנשמתא, ללא הנשמה, ללא קשר, ללא נוכחות. געוואלד).

לזרז עצמו להשיג הפנימיות

אך חוץ מההודיה ראיתי נקודה חזקה ששוב אני חוזר אליה ושוב רוצה לתת ממנה. התבוננתי מה גרם להפטרה של ישעיה, שאני חוזר אליה פעמים כה רבות, לאפשר פתאום דמעה בעיני, רגש חדש בלב, חיות חדשה. במה תלוי החידוש והשינוי בקשר עם הדברים?

אמר לנו החכם: "אין חדש תחת השמש". החיות האמיתית, הגאולה האמיתית, הכללית והפרטית, לא תבוא מחידוש חיצוני. לא יהיו מצוות אחרות, לא נוסח אחר של התפילה. אין 'חומר' חדש. חוויית ההתחדשות האמיתית נובעת מעומק הקשר ומההשגה של הדבר הקיים. זו אותה הפטרה בפעם המי יודע כמה, רק שאני משתנה, הלב שלי, הדעות שלי, הקשר שלי עם עצמי ועם ה'. שם, "מעל השמש" (בעומק פנימיותי), יש כל הזמן שינוי והתחדשות.

זה יסוד עבודת החסידות בכלל, ותורתו של רבי נחמן מברסלב נחל נובע מקור חוכמה ואמונה ושמחה בפרט. כחוט השני עוברת בתורותיו הקדושות המחויבות להתחדש, להשתנות: "ה' עושה חדשות בכל עת... ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה ובכל רגע נשתנים עליית העולמות, וסדרן ומעמדן, בשינויים נפלאים ונוראים עד אין חקר. וכל המשכת חיותם הוא רק כפי עבודת האדם בעולם הזה... על כן צריך בכל פעם לעבוד את ה' יתברך מחדש, כפי חידוש מעשה בראשית שבכל העולמות שצריכין עכשיו, וכפי התגלות גדולת הבורא שצריכין לגלות עכשיו" (אוצר היראה ב, עמ' שלח).

יסוד ההתחדשות בקשר עם ה', עם התורה וקיום המצוות, לא יכול להתרחש רק מהמשך ההרגל המעשי, מהקפדה אך ורק בעשייה החיצונית (ודאי שהיא היסוד והעוגן של הכול), אלא עיקר ההתחדשות הוא באומץ של האדם לחדש את פנימיותו, את נפשו, את ההתניות המחשבתיות והרגשיות (ואפילו התורניות) שהוא לכוד בהן, לפגוש מחדש עוד ועוד עומק בתוכו, כי שם נמצא הכול, בבחינת "מבשרי אחזה אלוה".

כך מדייק רבנו נחמן: "והנה כל אדם צריך לזרז עצמו להשיג הפנימיות, מה שנסתר ממנו" (ליקוטי מוהר"ן עג). החידוש בקשר הפנימי האישי עם עצמי, כמו במראה, מגלה עומק בהשתקפות המעשים החיצוניים שאני עושה בכל יום, חושף חיות ופלא שנסתרו ממני עד כה כמו שפנימיותי הייתה נסתרת ממני.

האותיות, התיבות והמשפטים של התורה ושל התפילה מקבלים בהדרגה (לפי ההתפתחות וההשתנות האישית) טל חיים מחודש, חיות חדשה, לא ממקום ודבר אחר אלא ממש באותו דבר. אותן תפילין, אותה ציצית, אך כמה הן אחרות, כמה חדשות. מה קרה? הרי בחיצוניותן זה אותו עור בהמה, שני ריבועים שחורים, אחד בראש אחד ביד, אותו דבר מאז מעמד הר סיני, אך אני אחר, אני חדש, ולכן אני זוכה לראות יותר, להרגיש יותר, לחיות יותר.

מוכן להיות חדש

זה אור הרחמים של אלול, חודש החיפוש, והתשובה היא "אני לדודי". הטור מעורר לחיפוש האני האמיתי כדעת כל הצדיקים האמיתיים. ה'דודי' יבוא ממילא, על זה לא צריך לעבוד. באמת לאמיתה גם ה'דודי', אור אינסוף, נמצא באותו מקום ממש, בפנימיות האני שלנו. חידוש הקשר האמיתי עם 'אניותנו' מחדש ממילא את הקשר עם הכול. מפגש חדש עם ההגדרה שלי את עצמי. ממלא אומץ ושמחה לחוות את עצמי מחדש, שוב ושוב להשתנות ולהתחדש בשביל ה'.

רבי נחמן מאריך בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן במחויבות לתנועה הפנימית הנצחית שהאדם צריך להעז לחוש בחייו: "תשובה על התשובה", דרך חיים של "אהיה אשר אהיה", "אנא זמין למהווי", אני מוכן להיות בכל פעם מחדש.

כמה כנות נדרשת, כמה עוז וענווה. לרוב אם אין הדרכה מצדיקי אמת (וצריך להתחנן על זה), יש לאדם איזה "ניגון צורת התנהגות, מחשבה ודיבור קבועים, חיים" שהוא נוסע בו, מין הגדרה עצמית ברורה, מוסכמות חברתיות, סולם ערכים שצבר מילדות, צורת התנהגות, מחשבה ודיבור, והוא לא מעז לבדוק מחדש את הניגון הזה. הוא נח (מסתתר) בתיבת נוח של תדמיתו המפוחדת, שט בתוכה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה.

כנגד זה אנא זמין למהווי, אני מוכן להיות, נפתח ופותח מחדש את הקשר עם חיי, עם נפשי, עם העולם, מתחדש. מעז לפגוש את הכול בכנות, את כל מה שה' מעלה מתוכי ומסביבי. ברור שזה מייצר עליות וירידות רבות, אך זה מייצר בעיקר קשר עם החיים, עם החוקיות של המשתנה התמידי, עם "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" שבתוכנו.

בברכת אומץ להתחדשות משמחת.