כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד.
למה מְאֹד?
למה לא לומר פשוט כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר? מה תורמת המילה מְאֹד?
במבט ראשון - היא מגבירה את מסר הקרבה של הדבר. הוא לא סתם קרוב, הוא קרוב מאוד.
במבט שני - אולי להפך? המילה מְאֹד מוסיפה את הטווח. אלמלא היתה שם, היינו קוראים פשוט: קרוב. יש שתי אפשרויות, או קרוב או רחוק, והדבר הוא קרוב. כשנוספת המילה מאוד, זה פתאום מוסיף המון אופציות: קרוב קצת, קרוב בינוני, קרוב יותר, קרוב מאוד. אינסוף אפשרויות בעצם. מעין משחק "חם קר" שהולך והופך למרובה הגדרות, מתחמם, מתחמם ממש, רותח... אינסוף אפשרויות.
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. 
בין קרוב לרחוק, אומרת המילה מְאֹד, יש רווח אינסופי. יש טווח אינסופי. טווח עם ניחוח פרדוקסלי, כמו מחצית הדרך של זנון: האם אפשר אי פעם להגיע ל"קָרוֹב" בלבד? קָרוֹב לחלוטין?
ורק מי שכבר נמצא שם, בטווח הזה, בדרך האינסופית שבין קרוב לרחוק, רק מי שיצא אליה יודע כמה הקרבה מקפלת בתוכה את הריחוק. כמה ההליכה אל הקרוב, אל הקרוב מאוד, היא ההליכה אל האינסופי.

שבת שלום