מה זה שייך אליי?

ערב שבת, חמש לפנות בוקר, אוקראינה, אומן. אנחנו יורדים מהאוטובוס, גשם יורד בחוץ, בוץ בכל מקום, מכל עבר שומעים בניגון רוסי: "מיסטר? וילה?". עגלות מעשי יד המקומיים, לסחיבת המזוודות של החסידים, משוטטות סביבנו ומבקשים לשאת את משקלנו הכבד (מי יכול לשאת באמת?). מתפללים עזים כנמר וקלים כנשר, גיבורי בוקר, מגבת ותפילין בידם, מזדרזים לתפילה עם עלות השחר.

התפאורה מוכרת. זו לא הפעם הראשונה ולא השנייה, אך הנפש... היא לא מרוצה, בלשון המעטה. תחושות קשות של ריקנות מכות בי. מה אני עושה פה לכל הרוחות (והגשמים). אני חש געגועים למשפחה, חוסר רצון, בלבולים וערבובי נפש, קפדנות על חבריי הקרובים שיורדים איתי זה עתה מהאוטובוס, ובמיוחד על כל המקפצים השמחים מסביב. מה זה שייך אליי?

חיים

עכשיו צריך להבין, אני פה לא במצוות אנשים מלומדה, לא מתוך הכרח וחובה כפייתית, אלא בא אל הצדיק ששינה את חיי ואת חיי כל כך הרבה נשמות שאני אוהב ומעריך. לא שינוי קטן, לא איזו תוספת של הבנה או מחשבה אלא חיים כפשוטו. בבחינת "זוכרנו לחיים".

חיים של אמונה נושמת וחיה, חיים של שמחת חיים, חיים של גבורה, של הרפיה, של רחמים אמיתיים, של נחמה אמיתית, של חיות בעבודת ה' ושל קבלה עצמית גם כשכלום לא מאיר. חיים של מקצוענות, להיות בקי במקצוע החיים, בקי בעליות ובירידות. ברגעים הגבוהים והמחוננים של קרבה ודבקות לדעת שזה רק רמז למקום שעוד יכול להגיע ולא ליפול לזחיחות דעת, וברגעי השפלות הנמוכים של המרחק והפירוד לדעת שה' איתי ממש כאן, היכן שאני.

חיים של להיות זמין למהות, חיים של מפגש נוקב וכן עם נפשי, להסתכל לאמת בעיניים גם כשהיא קשה, ובתוכה לראות את האמת לאמיתה, עד כמה למרות הכול אני נפלא, איזה פלא בנשמה שלי, שלנו, עד כמה היא ייחודית ומשמעותית ובעלת ערך א-לוהי.

כל פסיפס חיי שטוף באור של הצדיק הזה, כל שיחה עם האישה, עם החברים, כל קריאת שמע ביום ובלילה, כל געגוע, כל הליכה בשדות וביערות, מכל דבר נודף ריח טוב של הנשמה העצומה הזו, נביעת חיים שמרווה ומחיה היישר מנחל נובע מקור חוכמה.

רץ ישר לרבנו

והנה אני עומד כאן בעיר המכוערת הזו, בקצה גבול הקדושה, חסר כוחות, חסר מוחין, חסר חיות, מכוער קצת בעצמי. מה עושים? טוב, "אני רץ ישר לרבנו".

עכשיו מתגלה לי שזו אחת הנקודות העיקריות של המנהיג הרחמן הזה. הוא מגלה בצורה חיה ש"כולכם ניצבים היום" ככה, גם כשאתה בבחינת "ראשיכם", כלומר כשהכול מאיר וטוב בעבודת ה' ובחיים בכלל, וגם "כחוטב עץ" שאין לו שום דבר, שכולו מלא בלבולים, ערבובים ונגיעות אישיות, ללא שום שכל, ללא שום אמונה, ללא שום הרגשת טעם. גם הוא ניצב היום, ככה, כמו שהוא, וגם לו יש חלק בכל הקדושה של העם. גם הוא שותף, ככה, כמו שהוא.

דמעות קטנות מבצבצות בעיניי. ההשלמה הפנימית והרגשת החיות והשמחה שחזרה הגיעה רק כשישבתי בציון הקדוש נבוך ועייף. והנה המנחם הגדול לא מוותר עליי, ובשם ה' הוא שולח לי רחמים מהמקומות הכי שורשיים ונעלמים, "מהמאמר הסתום".

כולם יודעים שכל הבריאה הייתה בשביל לגלות את כבוד ה', "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו וכו' (יומא לח ע"א). מרחיב רבי נחמן ואומר ששורש כל הבריאה הוא כבוד, שהכול נברא בשביל כבודו יתברך. ואומנם ה' יתברך הוא אחד, אך בבריאה יש חלקים, ובכל חלק מהבריאה יש בחינת כבוד מיוחד שהוא שורשו. וזה "בחינת בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה, א). והוא מסביר שבכל מאמר מלובש כבודו יתברך.

אך מה עם העברות והדברים הרעים שקורים בעולם? מה עם הספקות וההרהורים על ה'? מה עם הכפירות? איפה כבודו במקומות האלו? מסביר המנחם הגדול שבאמת לאמיתה הקב"ה מחיה את הכול ומלוא כל הארץ כבודו, אך המקומות הללו המכוערים הם בבחינת "וכבודי לאחר לא אתן". "שיש גבול לכבוד שלא יתפשט לשם, ואף על פי שמלוא כל הארץ כבודו, עם כל זה יש גבול לכל כבוד וכבוד... שלא יתפשט למקומות החיצוניים" (ליקוטי מוהר"ן יב תנינא).

אז מה עושים עם המקומות הללו, עם כל בתי העבודה הזרה וכל המקומות המטונפים בעולם ובאדם? הוא מרגיע ואומר: "דע כי הם מקבלים מבחינת מאמר סתום שהוא בראשית מאמר סתום... שהוא כולל כל המאמרות, וכולם מקבלים חיות ממנו... והכבוד של המאמר סתום הוא סתום ונעלם בתכלית ההסתרה... ודבר זה אי אפשר להבין ואסור להרהר בזה כלל. ועל כן כשאדם נופל ח"ו לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת המקומות המטונפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים (מוכר?) ואזי מתחיל להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מאוד מכבודו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו? ומאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כאלו רחמנא ליצלן, וזה עיקר תיקונו ועלייתו, בבחינת ירידה תכלית העליה" (שם).

אדם מהשורה

זה רבי נחמן בשבילי, הוא המתווך שמחבר אותי ל"מאמר הסתום". למקום השורשי של המציאות שממנו יש תקנה ותקווה לכול, תמיד! ממנו אפשר להחיות את כל הצורות הכי נמוכות ומכוערות של העולם ושלי כעולם קטן.

יש לי תפילה שהדברים ייכנסו ללב ממש. הדברים אינם מגיעים מאיזה שיגעון ברסלבי מתיימר ומשכנע אלא מאדם מהשורה שרוצה לשמור את התורה ולקיים את המצוות בפשיטות ובתמימות, אך מעז לפגוש את כל מה שמתרחש שם במעמקים, את כל המקומות שלא מדברים עליהם, לא עם הרב, לא עם האנשים המסודרים בישיבה, שהכול אצלם תמיד מחויך, מסודר וטוב. הם מקבלים את החיות מהמאמרים הגלויים, ולכן יכולים לעזור עד גבול מסיום.

רבי נחמן הוא לא מה שמדמיינים. כל אחד מצייר לו ציור מיהו ומהי תורתו, ואליהם הוא מתנגד. אנא, אני מתחנן שלא לדבר עליו לא יפה אלא לחפש וללמוד בכנות וברצינות מה העניין שלו, ולדעת שבאמת זו לא חסידות מסוימת אלא עניין כללי ששייך להגשמה של נבואה: "ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל יא, יט). לפגוש את עומק לבבנו, את שבריו וכאביו, את האבן של הציניות והקור, את הפחדים שנוצרו באלפי שנות גלות. להעז לפגוש את לב הבשר הרגיש, הקשוב, התמים, העדין, השמח, המתגעגע, הדורש אמת לאמיתה. ההתקרבות אליו היא בחינה של פיקוח נפש, עניין של ריפוי הדור, של הדור המתמודד עם אתגרים שלא עמדו עליהם גדולי הדורות.

ביציאה מהציון פגשתי בהשגחה פרטי פרטית, בין האלפים, חבר קרוב ויקר, והתחבקנו ארוכות. חבר זה לפני הכניסה לציון שיתף אותי באותה הרגשה שחשתי, של הבלבול, הכפירה והמרחק, והנה קיבלנו חיבוק, שפע של חיים מהנשמה, והיא פתחה לנו פתח ל"המאמר הסתום". כל אחד הזיל מים על כתף חברו, דמעות של שמחה, של נחמה, וכל זה רק בשבת שלפני ראש השנה. גמר חתימה טובה.

עולם קטן - כתבות