כוונות התפילה. כוונה בתפילה. זה נשמע לפעמים עניין רחוק ומוזר ומופשט. אבל זה לא ממש. זה רק מצריך קצת אימון. קצת היכרות עם מימד מוזנח בחיים שלנו.
כוונה בתפילה זה לאמן שרירים מוזנחים.
ביום יום, אנחנו פועלים הרבה פעולות במישור הגשמי של החיים. מזיזים דברים. מתכננים. מדברים. קונים.
במקביל, ישנו עולם שלם של פעולות שמתרחש בתוכנו, שבו אנחנו פחות מאומנים לפעול.
באופן טבעי, כאשר לא מאמנים איזור מסויים, הוא מתנוון. ולכן, נדמה לנו הרבה פעמים שעל מה שקורה בלב אין לנו השפעה. שהמחשבות שלנו אינן פועלות.
אבל למעשה, אפשר ליצור מחדש את היכולת להזיז דברים בתוכנו.
זהו הבסיס לכוונות התפילה.
כוונה, זה פשוט לעשות פעולות פנימיות, במחשבה, בלב, ברצון. על ידי הפעולות האלו, החיים שלנו ושל אחרים משתנים.
לדוגמא, אם תחשוב רגע על המאכל האהוב עליך. תעצום עיניים. תדמה אותו לעצמך עם כל הצבעים והריחות. מיד משהו יקרה לך בגוף ובלב. התרגשות. תנועות בקיבה. הנה מחשבה שפעלה עליך.
ולדוגמא, תחשוב על מישהו שפגע בך. תדמה לעצמך את כל פרטי המאורע. מיד העצבים יתחילו לעלות. הלב יתחיל לגעוש.
המחשבה פועלת על הגוף ועל הלב. לפחות סוג מסוים של מחשבות.
התפילה באה להפעיל באופן יומיומי את השריר הזה. היכולת להיכנס פנימה, ולפעול פעולות בחיינו באמצעות המחשבה, הלב, הרצון.
הבעיה היא שלא פעם, התפילה אינה פועלת כמו מחשבה על גלידה. התפילה אינה מרגשת כמו מחשבה על החופש הצפוי. וזה בסדר. זה נורמאלי.
החשוב הוא שנדע שאפשר לשנות את המצב הזה.
לא רק לשנות. אפשר ממש לזכות לחיות, התרגשות, שחרור ושפע אפילו יותר מהמחשבות על החופש באתר הסקי, או בים, או... כל אחד מה שמעורר אותו.
למשל, המחשבה על קריאת שמע, על ייחוד ה', בדרך כלל לא פועלת עלינו הרבה. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לחשוב את זה. אבל זה לא עושה לנו הרבה.
יותר מזה, לא ממש ברור לנו מה אנחנו אמורים לעשות, ואיך עושים פעולה מחשבתית, לבבית.
ודאי שלא ברור לנו מה זה אמור לעשות, והאם זה עוזר, ועל מה זה משפיע בכלל.
זה המצב שאנחנו מעוניינים לשנות, לאט לאט, בהדרכה פשוטה. לא מסובכת.
בסך הכל שכחנו.
זה לא יותר מסובך מלהחזיר גמישות בשריר ששכחנו להשתמש בו.