פרשת ויחי - פנחס ויסנברג

מהו אבן הבוחן לצדקות?

בפרשת ויחי, בתחילת הפרשה, מבקש יעקב אבינו מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל.

ויש לשאול כמה שאלות בפרשה.

מה המשמעות של "ויחי" בתחילת הפרשה? וכמו כן, למה התורה מחלקת ואומרת אח"כ "ויהי ימי יעקב" וכו'. וכי אנחנו לא יודעים לעשות חשבון? זה נראה לכאו' ככפילות.

וכמו כן, למה יעקב משביע את יוסף?

ולמה בסוף הפרשה יעקב משתחווה, ולמי הוא משתחווה?

בשביל לענות על השאלות האלה יש להתעמק בפרשיה הזאת.

מלמדים אותנו חכמים בכמה מקומות, שלשון "ויחי", זה לשון מיוחדת של חיות, של חיים אמיתיים. כמה פעמים מופיע הביטוי הזה, וזה המשמעות שלו.

ומסביר הנצי"ב בפירושו העמק דבר:

"כ"ז מיותר, שהרי כתיב ויהי ימי יעקב שבע שנים ומאה וארבעים שנה, וכבר כתיב שהיה בבואו למצרים מאה ושלשים שנה, אלא הפי' ויחי יעקב שהיה חי חיים טובים ומתוקנים מה שלא הורגל כזה בארץ ישראל".

מלמד אותנו הנצי"ב, שליעקב היה טוב במצריים, והוא חי שם חיים טובים, אפילו יותר טובים מאשר בארץ ישראל.

ואם כן, נשאלת השאלה ביתר שאת, למה הוא ביקש להיקבר בארץ ישראל?

החתם סופר מביא פירוש התוס' על התורה (מופיע בפירוש הריב"א) בטעם הכפילות, ללמד, שלא חי יעקב בחיים טובים אלא כמנין ויהי והן הי"ד שלמד תורה בבית עבר והי"ז שנה שהיה עם יוסף בנו במצרים. (וע' בפרשנים אחרים, שדורשים את המילה ויחי – 17 שנה לפני מכירת יוסף, ו17 שנים אחרונות.)

שואל החתם סופר על הפירוש הזה:

"ולכאורה קשה בעיני להשוות חיותו בבית עבר בקדושת א"י לחיותו במצרים ערות הארץ?"

בעצם, אחרי מה שראינו עד עכשיו, שפירוש המילה "ויחי" זה חיים טובים, אם כן, נשאלת שאלה חריפה נוספת, מה פתאום, דווקא בחוץ לארץ היה לו טוב?

וכתוצאה מזה, עונה החתם סופר תשובה מאוד מחודשת – ארץ הגושן היא גם ארץ ישראל! והוא הגושן שמוזכר בספר יהושע[1]!

תשובה אחרת עונה הנצי"ב בהרחב דבר – "ומיעקב אבינו סימן לבניו שעיקר חיותם ורוב השנים יהיו בגלות, ועוד היה סימן שכל זמן שיחפצו להיות בגרות יחיו בטוב כמש"כ בפרשה דברית בין הבתרים".

מגלים לנו החת"ס והנצי"ב סוד, שהאפשרות היחידה לחיים טובים מחוץ לגבולות ארץ ישראל, הוא הקשר לארץ ישראל. ולכן, החת"ס אומר – אם ליעקב היה טוב, אז כנראה שזה היה בארץ ישראל.

וגם הנצי"ב אומר אותו סגנון – כשאתה חי בגלות בידיעה שזה לא הארץ שלך, שזה מקום זמני, ובהזדמנות הראשונה אתה חוזר לארץ ישראל, זה הערובה שלך לשלווה.

ולכן, התורה מספרת לנו על החיים הטובים של יעקב בארץ מצרים, ויחד עם זה, היא מיד מזכירה את הסיבה לזה – יעקב ביקש להיקבר בארץ ישראל. הוא לא החשיב את מצרים כמולדת שלו או משהו כזה.

ולפי זה גם מובן דקדוק התורה בדברי יעקב אבינו – התורה מחלקת את הבקשה של יעקב לשני פסוקים, כי בעצם היו לו שתי בקשות – האחת, לא להקבר במצרים, והשני – להקבר בחברון.

ולפי זה, זה מובן – יעקב אומר, אני לא יודע כמה זה אפשרי יהיה לקבור אותי בחברון, אבל בטוח שאני לא רוצה שיקברו אותי במצרים!

ולפי זה, גם מובן סוף הפרשיה – ההשתחוויה של יעקב אבינו. רש"י מסביר את טעם ההשתחוויה –

"על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו."

ונשאלת השאלה, האם רק עכשיו יעקב רואה שיוסף הוא צדיק?

על השאלה הזאת עונה הרב זלמן סורוצקין, בפירושו אזניים לתורה: צדקת האדם נמדדת בקשר שלו לעם שלו, ולארץ שלו. מעל לכל ספק, שיעקב אבינו לימד את כל בניו על חשיבות ארץ ישראל. אבל, מתי יש הזדמנות לראות הלכה למעשה מסירות לארץ ישראל? איך אפשר לדעת, שיוסף המלך בארץ נכר, שעיקר תפקידו בחיים זה לדאוג לעם נכר, הוא עדיין קשור למולדת האמיתית של עם ישראל?

ועכשיו הגיעה שעת המבחן. יעקב מבקש מיוסף – להקבר מחוץ למצרים. ויוסף עומד במבחן הזה. יוסף מבטיח בלי שום תירוצים – אני אקבור אותך בארץ ישראל.

ולכן, מובן, למה דווקא כאן מבין יעקב שיוסף הוא צדיק. ועל כן מדקדק רש"י בסיבות שהיה חשש שיוסף לא יהיה צדיק – מלך, ונשבה לבין הגוים.

דבר מעניין מסביר החת"ס בטעם ההשתחוויה הזאת. הוא מביא דברי הזהר על השתחוויה לעשיו, שאומר, שיעקב השתחווה לשכינה, ולא לעשיו. ועל פי זה מסביר החת"ס, שגם כאן יעקב רצה להשתחוות לשכינה, אבל כאן הוא ראה שביוסף עצמו מתגלה השכינה! ולכן, הוא משתחווה לשכינה שמתגלה ביוסף, ומבין יעקב אבינו שכבר יש חלופה לדור שלו, וזה יוסף.

ולפי דברי החת"ס אפשר לומר, שבגלל זה יעקב משתחווה ליוסף, בתור העברת השרביט ליוסף, מאחר ומגלה יוסף מדרגה חדשה בקשר לארץ ישראל – אפי' בנכר, בסיבות שהכי "מצדיקות" כביכול את הויתור על הקשר לארץ ישראל, אף על פי כן, יוסף לא מוותר על הקשר לארץ. ולכן, אנו רואים גם, שבסוף הפרשה יוסף הוא זה שאומר – שהקב"ה יפקוד אתכם.

נשאר לנו לענות על השאלה של השבועה. מסבירים הפרשנים שיעקב כבר לא היה ממש עצמאי במצרים, ולכן, לא יכל לעשות הרבה דברים בשביל להקבר בארץ ישראל, ולכן הוא עשה את כל ההשתדלויות שיכל לעשות. יעקב התנהג עם הקבורה כדבר חשוב, שחשוב לו להשיג אותו, ולכן השתמש בכל האמצעים שעמדו לרשותו.

למדנו מכאן כמה דברים מאוד חשובים.

• הפרשיה הזאת מדברת במעלת ארץ ישראל. יעקב, על אף שהיה לו טוב במצרים, לא רצה להקבר שם.
• אפשרות להתקיים במצרים – להיות קשור בארץ, ובהזמדנות הראשונה לנסות לחזור לארץ.
• מעלת יוסף – יוסף, על אף היותו מלך במצרים, נשאר קשור לארץ ישראל.
• על דברים חשובים, צריך לעשות השתדלויות רציניות, ולא להשאיר את זה למקרה.

[1] תורת משה – ומכאן ראי' ברורה למ"ש תוס' (עה"ת לעיל מ"ו כ"ט) דהך גשן היינו אותו גושן שכ' בס' יהושע בנחלת בני יהודה והי' מא"י, וכ"כ בביאורי הכוזרי ע"ש (מאמר שני סי' י"ד עם פירוש אוצר נחמד), וכ' תוס' שלכן כתיב ויעל יוסף לקראת ישראל אביו גשנה דכל א"י נקרא עלי' שגבוה מכל העולם.