לא עוד דיבורים יפים

זמן קצר לאחר הרצח המזעזע של אורי אנסבכר ז"ל, נסעתי לשיעור בצפון. לפתע חשתי התקף זעם, הלב כמו מתפוצץ, לא רוצה להבין, לא עוד רוח מתונה, לא עוד "רעיונות רוחניים מאוזנים", להכיל, להתפשר לקבל. שמעתי את פי צועק עד לב השמיים, צעקה מעומק הבטן, מעומק העצמות, מעומק העצמיות, ושוב צעקה ועוד אחת. "אההה... מה?... מה... מה... ריבונו של עולם?"

זה לא היה ה"אני הרגיל". תנועת הנפש ההרגלית שנבנתה עם השנים היא מאוזנת, רואה רחב, יודעת לשאת הפכים. הרוח נותנת הבנות מעמיקות שמרגיעות את הנפש הסוערת. אך לא הפעם! הפעם אני רוצה לחוש, לא רוצה משהו אחר. אני חש שה' רוצה את הצווחה הטבעית שלנו, יותר מכל דבר אחר כרגע, יותר מכל הבנה ורוח. לא עוד דיבורים יפים, לא עוד הפוליטיקאי הזה שיושב שם בפה, עם המבט ה"יודע", המתוכנן למצלמות, המנסה להרגיע רוחות בפה מנותק מלב, בקרירות, המחביאה ניתוק מרוח יהודית חייה, המנותקת מנשמה. לא עוד תאוריות של אידיאלים נבובים, ללא שום כיוון אמיתי. זה זמן של צעקה – "א-לי א-לי למה עזבתני", לא מוכנים יותר להסתרה הזו, די!

כאב שמשנה מציאות

לאחר רגיעה קלה, חשתי והבנתי שהשינוי האמיתי יבוא רק אם נעז יותר להרגיש את הכאב. לא למהר לחיפוש פתרונות שכליים. להעז לחוש: כואב עכשיו, מאוד, ממש קשה לנשום, קשה לתפקד, השרירים מתכווצים, הלב סוער, רותח. והשינוי הוא בלא לרוץ הלאה, כרגע נשאר שם בפנים. אתה חש שזה הסימן שאתה באמת מחובר לגורל של העם הקדוש הזה. להקשיב לזה, לתת לזה לצעוק מתוכך. זה כאב כללי, כאב של הנשמה החשה את אחיה ואחיותיה כחלק ממנה ממש. נראה שרק דרך המגע הכן והחי עם הכאב החד, הפולח את הלב, יכול לבוא השלב השני של הגאולה.

 

כידוע, השלב הראשון היה עצם החזרה לארצנו הקדושה אחרי אלפיים שנות הגלות הקשות. אך זו רק גאולת הגוף, שהיא הכנה לגאולת הנשמה, הגאולה השלמה, לחיות חיים של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", זמנים שבהם לא מדברים על הכותל המערבי, אלא רק על בית המקדש, ללא שום התנצלות. כרגע עדיין יש תחושה של שינה עמוקה. "ישנו עם אחד" – יָשֵׁן עם אחד, למד להסתדר עם המציאות, השלים עם החסר, ויתר על שאיפות הקודש העליונות. שכח מי הוא.

המגע החי עם הכאב (ללא טשטוש שכלי קריר) מעורר יותר מכל דבר מהשינה. מעורר רגש של אמת למחויבות למצב חדש לגמרי. לא לשינויים קוסמטיים שמתיישרים עם דעות העמים, אלא חדש ממש. קשר חדש עם המְחדש, מציאות שמגלה את כבודו יתברך דרך הכבוד וזקיפות הקומה היהודית העצמית האמיתית. חידוש אישי, משפחתי, ארצי, ובהמשך גם עולמי. מהפך אמיתי, של עם החוזר לייעודו השורשי, לא מתנצל על קיומו. עם שאין עוד מצב שקליפה כזו תיכנס אליו ותקטוף פרח כזה מהשדה שלו, שהוא חלק ממנו, ועוד בלי להזיז עפעף. עם שלא לא מסתפק בפתרונות פלסטר ואקמולים זמניים שמרגיעים רק את הסימפטומים החיצוניים, והופכים את המחלה להיות כרונית ונמשכת. המגע עם הכאב החד מחזיר את המחלה למצבה האקוטי הכואב מאוד, שדווקא לאחר מכן יש ריפוי אמיתי ושלם.

"המלך בעצמו מספר לי החיסרון שלו"

עוד בהעמקה מגלה לנו הגמרא שבאמת לאמיתה כל חיסרון וצער, בשורשו הוא צער השכינה. "כשאדם מישראל מצטער, שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי" (סנהדרין מו), וכן "כל המשתף שם שמיים בצערו, כופלין לו פרנסתו" וכו' (ברכות סג). כלומר הכאב ניתן במכוון, כדי שנחוש אותו, ועלינו לחבר את הצער האישי לשורשו העליון.

רבי נחמן מברסלב זצ"ל מעמיק נקודה זו של הצורך בקשר ובמגע עם הכאב הפרטי, כי הוא הוא הביטוי של צער השכינה הכללי: "'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ'. הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִיהַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱ-לֹהִים, וְזֶהוּ וַתְּחַסְּרֵהוּבְּוַדַּאי מְעַט מֵאֱ-לֹהִים. הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱ-לֹהִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זֹאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה, לְכָך צָרִיךְ לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּיכִּי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ? וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה?מִתּוֹךְ כָּךְ בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמֹּחִין שֶׁלּוֹ..." (ליקוטי מוהר"ן פט).

זה לא תאוריה חסידית, זו עבודת העומק של כל אחד מישראל: לחוש את הצער העמוק והנוקב הזה, ולדעת שזה דבר ה' אליך, צורה של קשר עם האלוקות, לספר לך את מה שכאוב בשמיים. ויש להתעורר להאמין, לדעת ולהסכים שאין כאן רק חיסרון שטחי ונקודתי, אלא חיסרון מהותי של כאב הנשמה על ריחוקה וריחוק כל המציאות משורשה. הכאב הזה הוא "המלך מספר לך החיסרון שלו", ומגלה את עצמו בליבך כדי שתתעורר ותעורר את יקיריך, ולפחות תתפלל מעומק על הלב על העם, על החיים.

חיבור לכאב בבחירה

אני חש צורך לחוזר ולהדגיש יותר מכול את הנושא האישי, לנקודה היסודית של האומץ להזדהות, לחוש כאב. אינני מכיר את אורי אישית, ולא את משפחתה. אך זיהיתי את הכוח הפנימי שיש בחיבור הרגשי העמוק עם כאב של אחרים, מתוך רצון ובחירה. ואז, אף על פי שלא מכירים בגוף, הנשמה מכירה, ומתעוררת לחוש רגשות עזים. זו עבודה פנימית, והיא מתגלה למי שממש רוצה את הקשר. בדוגמה פשוטה, כאשר אתה מעורר מחשבה פשוטה על ילדיך האהובים, מיד אתה חש את הכאב העמוק של האב והאם היקרים של אורי ז"ל. זו קודם כול קריאה אישית לעצמי. ראיתי איך בתחילה שמעתי את ההודעה על הרצח, והנפש כמו ישנה, מעבירה את זה, ממשיכה את השגרה. וממש עצרתי לחפש קשר, לחפש הזדהות, לא הייתי מוכן לניתוק הרגשי הזה, ביקשתי מה' יתברך להרגיש, ובעקבות זה בא הסיפור למעלה של הצעקות האיומות בנסיעה.

ראיתי דיבור מופלא אצל רבי נחמן מברסלב, שבו הוא מסביר שלא רק שלא צריך להדחיק ולברוח מהכאב של האחר, אלא צריך ממש להתפלל להרגיש אותו, ושהוא בעצמו היה מרגיש את הכאב והצער של האחר יותר מהאדם עצמו. זה עורר אותי מאוד וחיזק את הרצון והצורך להרגיש את נשמות ישראל, את העם, לא רק ללמוד בספרי הצדיקים על כלל ישראל והחשיבות הרוחנית של זה אלא לחוש, להרגיש גם את הצער, ובאמת לאמיתה לא פחות לחוש ולהזדהות עם השמחות של האחר, עם ההצלחות לו, לחוש ולשמוח יחד איתו, בשם כל ישראל, אמן.

עולם קטן - כתבות