הפעלות רגשיות בחופש

הנה שוב נשמעת יללה מסולסלת מהסלון: "אבא משעמם לי". פונה פנימה לנפשי לראות מה קורה שם: נורה אדומה מהבהבת, לוהטת, עוד רגע פיצוץ, חדרי הלב מתמלאים בבת אחת, כבלון אוויר שחור, עשן רוצה לצאת מאזור האוזניים, והנה עוד רגע ו...

רץ לחצר (כי השדה רחוק קצת) הההה.. צעקה קלה משתחררת, נשימות... תודה לך ה'. תודה שלא נתת לי להשליך את הזוהמה הזאת עליהם. הזכות הזאת רחוקה מלהיות מובן מאליה (אתמול זה כן יצא על המסכנים, וב"ה ביקשתי סליחה), צריכים להודות לו יתברך שמציל אותנו ואת תינוקות בית רבן שלנו.

למה זה כל כך מכעיס אותי

אחרי שקצת נרגעתי שאלתי אותו: "אבאל'ה רחמן, למה זה כל כך מכעיס אותי? מה זה ה'קצה' הזה שמגיע כל כך מהר? למה אני מתקשה לתת מענה פשוט, מתוך מנוחה ושקט? הרי היו לי מצבים רבים בעבר שנראו הרבה יותר מורכבים, ולמרות זאת היה בהם יישוב הדעת. מהי הנקודה כאן? מה מפעיל שם בפנים?"

אמרו לנו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו". כלומר אם אתה שואל שאלות אמת, פנימה, רוצה לקחת אחריות על נפשך ולא להאשים את העולם בחסימותיך, אז הוא ברחמיו כי לא כלו, פותח. מה זה אומר? נותן לך לראות את הנקודה האמתית (שלרוב מעדיפים לא לפגוש).

בכלל לא קשור לילד

הוא נתן לי להכיר בבהירות שהכעס שנוצר בנפש מול ה"משעמם לי", לא קשור לילד בכלל. זה מקפיץ אצלי בפנים, הרגשה ש"אני לא בסדר", לא מספק את הסחורה ההורית, שאני אמור לייצר תעסוקה קבועה משמעותית/ערכית/תורנית (כל אחד מוזמן להוסיף מעצמו עוד משהו 'גבוה' שמסתיים באותיות "ית") לילד. באמת זהו חלק מכוער וחמקמק, שליח הסטרא אחרא, שמשדר לך שם בצד שמאל של הלב, בצל שלו, שכאילו אם משעמם לילדך, זו עדות לכישלון בהורות. זה מייצר בנפש (כל פעם מחדש) בחינה של אבי 'אבות הטומאה' – רגשי אשם. בלי להיות מודע לזה האדם קופץ מאליו להצדיק את עצמו מול מי שבא "לטשטש את מקומו", "לפגוע במעמדו", "להראות שאתה לא בסדר". והנה אתה בבת אחת לוקח את כל כלי המלחמה, מוכן להסתער על "האויב הענק", בדמות ילד בן שבע...

ההתבודדות הזו עם ה' יישבה את דעתי, הרגיעה. ברור שזה לא משחרר לנצח את "הלוחם" שם בפנים, ומעכשיו "הם חייו באושר ואושר", אך זה בהחלט בנה מרחב וממד חדש בתוכי, מקום לנוח בו , הרבה יותר קל לפרק את "הלוחם" מנשקו, הרבה יותר נושם, יש הרבה יותר קרבה וקשר שמאפשרים תגובה יצירתית יותר, אפילו עם חוש הומור.

בכי שטותי (?)

זיהיתי עוד נקודת 'הפעלה רגשית' שנראה שהיא משותפת לרבים.

הכעס שנוצר בנפש מול ה"משעמם לי" לא קשור בכלל לילד. הוא מקפיץ אצל ההורה בפנים הרגשה ש"אני לא בסדר", לא מספק את "הסחורה ההורית", ואז קופץ להצדיק את עצמך מול מי "שבא לטשטש את מקומך" מוכן להסתער על "האויב הענק", בדמות ילד בן שבע...

הנה נשמע בכי קורע לב, ואני שואל "מה קרה?" והוא ממשיך לבכות. "מה קרה?" (כבר בפחות סבלנות) והוא בשלו. באמת ראיתי שקרתה איזו שטות, איזה פעמון של האופניים נפל או משהו כזה. "נו מה אתה רוצה? (בלי שום רצון אמתי להקשיב), מה אתה בוכה משטיות קטנות כאלו?"

זו דחייה, קושי שלנו מול קיטורים וטרוניות שנראים לנו שטותיים. אפשר בקלות להצדיק את עצמנו ולהגיד שזה לא קשור אלינו, וצריך לללמד אותם להפסיק להתבכיין, וזהו. אך שוב, אנחנו רוצים לקחת אחריות על רגשותינו (לא להצדיק דחייה). איך מדייקים בזה?

לפגוש את ההינדיק

יש משל נפלא ומוכר של רבנו נחמן מברסלב זצ"ל - "משל ההינדיק"(תרנגול הודו). בתמצות, בן מלך השתגע וחשב שהוא תרנגול הודו. הוא התיישב ערום מתחת לשולחן ורצה לאכול רק חתיכות לחם ועצמות. כל הרופאים נואשו מלעזור לו, עד שבא חכם אחד והתיישב אתו מתחת לשולחן ואמר לו שגם הוא תרנגול הודו. "עד שהיו רגילים זה לזה", ואז רמז החכם ונתנו לו כותונת ואמר לו לבן המלך מה אתה חושב שתרנגול הודו לא יכול ללבוש כותונת? ולאט לאט העלה אותו לשולחן עד שריפא אותו לגמרי.

זה סיפור שמאתגר אותנו לרדת מתחת לשולחן, לפגוש את הקטנוּת את ה"שיגעונות" המוזרים, את הבכיות על שטויות. קשה לנו שם. צריך להעז לפגוש אותם, לרוב מזלזלים בהם ומדחיקים. לרדת שם ולהעלות אותם בחזרה למקומם, מתוך קשר וקרבה אמתית, זו עבודה גדולה ונפלאה. זה דורש בינה ועומק פנימי. כי ראינו שה"רופאים" התייאשו, כלומר לא מספיק ידע רפואי פסיכולגי, או ידע דתי רוחני. אלא צריך אומץ ומסירות, לרדת לשם למטה ולהיפגש "עד שהיו רגילים זה לזה", ורק אחר כך למצוא פתרונות ועצות לתיקון (כותונת וכו').

הדיוק והפתרון האמתי, כמו כל מה שכותבים פה, הוא להכיר את המקומות האלו בתוכנו, וללמד עצמנו, ע"י הדרכת הצדיקים, איך לטפל בהם נכון. למשל, ייתכן שהכעס על הקיטורים משטויות של הילד מבטא חוסר כבוד שלך ההורה לצרכים בסיסיים גשמיים, "שטותיים", שלך. אתה לא נותן לזה מספיק לגיטימציה ומקום, אולי אפילו יורד על עצמך שיש לך צורך כזה. וכאשר הילד שלנו בא עם "הבקשות והבכיות הקטנות" שלו, מיד אתה דוחה אותו ומבקר, ממש כמו עם עצמך. וזאת מהסיבה שעוד לא מצאת את ההדרכה הפנימית לרדת לחלקים שלך אשר 'מתחת לשולחן', מתחת לשריון הרוחני, לעומק הקטנות שלי, להכיל אותה ולקבל, ללמוד לתקשר 'שם' בנועם בשקט.

ממילא אין אפשרות לגעת ולדייק עם ילדנו, להיות אתו שם בקטנות, "בתרנגוליות הודו שלו".

תמצות העבודה

הראשית היא לרדת "עד שהיו רגילים זה לזה", ורק אז לתת הכוונה ועצות (כמו להביא כותונת).

לאחר המפגש שם למטה עם הילד במקומו 'הנמוך', ללא שיפוט, אתה נוכח אתו שם 'בבכיו על השטויות'. אך יחד אם זה לא מתערבב, כלומר לא מאבד את מקומך האמתי הבוגר, המהותי. יודע שהמהות היא בן מלך, אלוקית, ורק לומד לצמצם את עצמך אל הילד (ממש כמו שה' בכבודו ובעצמו עשה בתחילת הבריאה) מתחת לשולחן, כדי לעזור, ולהשפיע טוב לפי מקומו. כי אי אפשר לעזור ממרחק כזה גדול, זו המשמעות של "הרופאים נואשו". כלומר חלקי החכמה והשכל לא מצליחים לרדת אל הקטנות, אל הלב הנשבר, ואז אי אפשר לעזור באמת. לאחר "שרגילים זה לזה", מתחילים לחפש עצות יצירתיות להחזיר אותו למקומו להיות בן מלך שמח בשולחן מלכים.

הכלל: היכולת לדייק מול ילדי תלויה ביכולת שלי לטפל ב"ילד" שבי, בקטנותו, בכאביו, גם הלא הגיוניים.

כואב ושובר לראות הורה שהופך להיות לא רלוונטי לילד. יכול להיות שהוא יציית לך ויעשה בדיוק כמו שאתה רוצה, אך זה רק מפחד. הוא נכנע לגודל הלא אמתי של האבא, לישות שלו, וזה לא יחזיק מעמד. זה לא ילך ל"גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב).

זה יתקיים רק אם פונים לחלק הראשון בהדרכה של שלמה המלך – "חנוך לנער על פי דרכו". מפגש עם דרכו הפנימית, עם רגשותיו, עם תשוקותיו, וכן עם קטנותו. עצם החיפוש של המקום הזה אצלו (אצלך) מייצר קשר אמתי, הוא חש שאתה רוצה להיפגש אתו באמת, חש שרואים אותו, את כולו, לא רק שהוא בסדר ומציית. הוא חש את האלוקות שבך, וכן את האנושיות שבך, ומאליו ידע גם לפגוש את זה בעצמו, ילמד דרכך לא להדחיק ולטשטש, וגם לא לרדת מדי. זה חינוך פנימי, שנשאר לנצח, "גם כי יזקין לא יסור ממנה", אמן.

עולם קטן - כתבות