מאמר - נביאה קטנה

משחררים קצת

"על מה נכתוב את הטור השבוע?" שאלתי את אשתי ואת בתי, שישבה לידה. לאחר זמן רמזה לי בתי רמז עבה שאולי אכתוב את מה שחווינו דרכה בחול המועד. אז זה הסיפור, שיש בו אור גדול ורמזים נפלאים לזמן הגאולה.

זה היה לילה מתוק בחול המועד הקדוש, הילדים מושכים בערנות עד אינסוף, עמוק לתוך הלילה. אין בתי ספר, ואנחנו משחררים קצת את "הסמכות והנוכחות ההורית" (צריך לתרגל לעשות זאת יותר), הכול מעל הזמן והמקום.

בשלב מסוים פרשתי למיטה. מנורה קטנה, ספר 'אמרי פנחס' הקדוש, תלמיד הבעש"ט, עיניים חולמניות מעפעפות. מערכת הגוף-נפש בבירור אחרון אם למשוך ערנות או כבר להפקיד את הרוח לבוראה לכמה שעות ולשקוע בשינה עמוקה. האומנם? "רבות מחשבות בלב", אך כרגיל מתבהר שגם בשאלה מתי אלך לישון רק הוא יתברך מחליט, "עצת ה'" מכוונת את המציאות למהלך אחר לגמרי.

מצב מיוחד כזה

לפתע נשמע קול בכי תמרורים מהסלון, ואין זו רחל המבכה על בניה אלא בתי האהובה והטובה. אני מנסה לקלוט את הטון של הבכי, "מה קול ענות אנוכי שומע?" (נגינות, פירוש אבן עזרא). האם זה עצב או התרגשות שמחה? אך אין בהירות, רק קול עולה ויורד. היה ברור לי רק שזה קול שמנסה למשוך את תשומת ליבי או את תשומת ליבה של אשתי.

אין תגובה מצד הנוכחות ההורית, והנה בתי מופיעה בעיניים דומעות. "מה קרה, יפה שלי?" והיא עונה: "אני לא יודעת, הספר הזה התחיל אצלי את הבכי הזה", ומצביעה על הרומן שבידה. ואז היא מתחילה לצחוק ושוב בוכה, מצב מיוחד כזה.

טוב, נרגעתי. הבנתי שהמצב לא חמור כל כך וחשבתי לעצמי שתכף שוב אחזור במהרה ל'אמרי פנחס' שלי. שוב טעות! היא מתיישבת לידי, בוכה-צוחקת, ושאר הילדים הקדושים "כולם נקבצו ובאו" להיות שותפים במצב החדש של בתנו היקרה.

שוב אני שואל אותה: "מה קורה?" והמילים יוצאות ממנה בצורה קולחת, בבחינת שפכי כמים ליבך (כמו שהולך להיות בשעתיים הקרובות). היא מצליחה להגדיר את מצבה המורכב בדיוק מופלא: "אני גם בוכה מהתרגשות אך גם שמחה, וגם אוהבת את 'הצומי' הזה שלכם, תנו לי אותו עוד, זה נעים. אני גם יודעת שזה ילדותי, אך לא אכפת לי וכן אכפת לי, אילו חיים מוזרים, כמה אנחנו מורכבים, מלאים אמת ושקר, כמה העולם הזה מלא אמת ושקר, לא מראים את עצמנו באמת, משחקים משחקים. די, די".

בתחילה צחקתי איתה על המצב המיוחד בקצת ציניות ומילתא דשטותא, אך לאט לאט קלטתי שהיא "נכנסה למצב", בחינה של "נביאה קטנה". או אז החלפתי את התדר, שחררתי את הציניות ואת הליצנות ושמתי אוזני כאפרכסת, וליבי נפתח לרוחב ולעומק לשמוע את דברי הגילוי היקרים.

גילוי נפש

נפשה הייתה גלויה כל כך, ליבה היה רחב כל כך, "שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר". האדמור מפיאסצנא מרחיב הרבה בספריו על המחויבות הזו לגילוי נפש ואומר שעיקר העיכוב בהשראה הרוחנית הוא שהנפש ישנה, הלב קר, וכך גם המעשים נעשים "מצוות אנשים מלומדה".

הוא מסביר שראשית ההתגלות של הנביאים הייתה דרך נפשם הישראלית, חלק א‑לוה ממעל אשר בקרבם נתגלה להם, "ואז בנפשם הגלויה הוכשרו לעשות מרכבה להתגלות הגדולה והנשגבה אשר זכו לה בקודשם" (הכשרת האברכים, עמ' ג). וכן הוא מסביר שבדרך כלל במצב הגלותי גם גילויי הנפש מכוסים בדברי העולם הזה, מתרגשים ומתלהבים משטויות של החיים, אך גם אם הנפש התפעלה מדבר נמוך של צורכי גופו זו בחינה של "מפתח לנפש", והאדם צריך להשתמש בשעת הכושר הזו להתעורר לה', לעשות בגילוי הנפש שזכה לו דברים שבקדושה (ראו שם, וכן בבני מחשבה טובה, עמ' כב ועוד).

גילוי נפשה של בתי אומנם היה מאיזה רומן בדיוני שקראה, אך הוא אשר פתח את הנפש, בכי-צחוק, חיות שכזאת התחילה לצאת ומבקשת מקום להופיע בעולם. והיא ניצלה שעת כושר זו לעלות למעלה ולהעלות אותנו איתה יחד. מצד אחד היא הייתה כל כך מעל הזמן והמקום, ועם זה כל כך על הקרקע: דיברה לעניין, ממוקדת, יודעת, ודאית. ככה זה כשהנשמה מתגלית.

היא המשיכה ודיברה: "עכשיו אני מבינה למה משתכרים בפורים. רוצים את הגילוי הזה של הנשמה כדי לחוש ככה, כמו שאני חווה עכשיו. אך מתברר שלא צריך יין, הנה אני כאן ולא אכפת לי מה יגידו. אני נשמה, והאני מגלה את רצון ה', וזהו. אבל... גם כן אכפת לי. אוי, איזה עולם מוזר, שקר ואמת".

היא יכלה לשתף בצורה כל כך חיה ומופלאה את נשיאת ההפכים העצומה שכל אחד מאיתנו חי בה ביומיום, בין הגוף לנשמה. בין האור הפנימי האינסופי שצועק לחופש ולביטוי ללא שום חשבון וגבולות ובין הממד הצר, המצומצם והגבולי של העולם הזה, עם הצורך להיות מובנת ולתקשר עם הסביבה בצורה הגיונית.

לאחר מכן פנתה לכל אחד מבני הבית ודיברה כלפיו דיבורי אמת נוקבים מעומק הנשמה, מתוך אמת גדולה וחמה. חיזקה בנקודות עומק שאי אפשר כלל לדבר ולראות ביומיום במצב רגיל של הנפש, ואז פנתה כלפיי וכלפי אשתי, 'שפכה' דיבורי אמת ולא ידעה אפילו כמה קלעו לפנימיותו של כל אחד מאיתנו.

חשנו, כל אחד מהמשפחה, חיות חדשה, כוחות חדשים. שכחתי מזמן שהייתי בדרך לישון. נוצר משהו מאוד מיוחד בחלל החדר. החלל הפנוי התמלא א‑לוהות, "האוויר נעשה נח וזך" (ליקוטי מוהר"ן יז), הכול פתוח משוחרר, ללא עיכובים וחסימות, בנעימות ובמתיקות אינסוף. ממש הרגשה של גילוי שכינה. הכול קרוב קרוב, יושבים ככה מחובקים כולם על המיטה, עם כל המלאכים הטובים. אמרנו לכולם לכוון עכשיו ברגעים הקדושים האלה "בשם כל ישראל" על כל המשפחות (בטח חשתם זאת). אין לי ספק שכל בית בישראל קיבל אור שירד דרך הנביאה הצעירה.

לתת להם להשפיע לנו

הסיבה שבחרתי לשתף בדבר כל כך אינטימי ומשפחתי היא המחויבות שקשורה לזמן הגאולה, לאפשר בבית מקום לגילוי נפש משמעותי. ליצור ולייצר אווירה שמאפשרת לילדים הקדושים לגלות את האור המיוחד שלהם בלי לצמצם, במיוחד בעיתות רצון: חגים, מועדים ושבתות. לאפשר זמן ומקום לביטוי הרוחני הפנימי של כל אחד במשפחה. וכשנפתח אור מהאות בתורה של אחד הילדים, צריך זהירות יתרה שלא לפגוע, שלא לפגום בדיקור ציני ובזחיחות דעת אלא לקיים את הבחינה של הפסוק: "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ".

לתת לגיטימציה גם למה שלא נראה בסדר השכלי הרגיל, כי הגילוי הנשמתי גבוה בהרבה מצמצומי השכל. להיות עם הילד שם, בגילוי שלו, גם כשזה לא הגיוני. לשהות כמה זמן שנצרך, ובענווה רבה ללמוד לקבל מהם את השפע. לתת להם להשפיע לנו.

הילדים שלנו הם נשמות גבוהות מאוד שצריכות מרחב להתגלות באמת. הם ראויים לזה, זה דור של גאולה ו"אם לא נביאים הם, בני נביאים הם". שנזכה, אמן.