ה אלול תשע"ח
נשלח חינם מידי שבועיים, להצטרפות: meorothamishpat@gmail.com
המקרה:
חברים התאגדו לעריכת מגבית עבור בנו של אחד מבני החבורה שחלה רח"ל. לשם מטרה זו פתחו קרן והרימו קמפיין ברשתות החברתיות ואף פירסמו זאת דרך וועדת צדקה מפורסמת.
הלב היהודי ומצוות הצדקה וגמ"ח פיעמה בלב רבים, ונאסף סכום גדול יותר משנצרך לניתוח ולטיפולים הכרוכים עימו. אך לדאבון הלב, החולה לא קם ממיטת חוליו רח"ל. ומנהלי הקרן לא ידעו מה לעשות בכסף שנותר.
שני תורמים, שתרמו סכום גבוה טענו: פתחנו את הלב והכיס מתוך דאגה כנה למקרה, לחולה ולמשפחתו, ואם אין צורך בסכום שהקצנו לכך, יש להחזיר לנו את התרומה (הערך היחסי) שנשאנו.
מנהלי הקרן טענו: יש להפנות את הכסף שנאסף למקרה זהה, מתוך סברא, שהתורמים הקדישו את הכסף להצלה בעלת מאפיין זה: 'ומה לי חולה זה, מה לי חולה אחר המצוי במצוקה זהה'.
בני משפחת החולה תהו: אם נאסף הכסף עבור חיי בננו ואחינו, יש להשתמש בו בכדי להחיותו בעולם האמת ולזכותו, ויש לפתוח קרן צדקה וגמ"ח והחזקת תורה לעילוי נשמתו.
תשובה
כל הצדדים טועים בגישה שלהם, ויש ליתן את הכסף בנידון זה לבני משפחת המוטב, לצרכיהם.
- אם כלל לא נעשה שימוש בכסף לחולה שלשמו אספו את הכסף – יש להחזיר את הכסף לתורמים (ולדעת האור זרוע הינם צריכים לתת את המעות שהפרישו מכבר לצורך דומה). ובאם לא ניתן לאתר את התורמים ולא ניתן להתחקות בנקל אחר מקור התרומות – יש ליתן את הכסף למטרה זהה, לצורך טיפול רפואי של חולה אחר. אך לא יסיטו את הצדקה למטרה אחרת. כן יש לנהוג אם התברר שיסוד המגבית היתה שגויה, ולא נצרכה מעיקרא.
- ברם אם נעשה שימוש בחלק מהכסף מכבר, אזי יש לחלק בין סוגי מגביות;
אם בעת הגביה פורסם השם שלשמו נאסף הכסף, ונעשה כבר שימוש בחלק מהכסף, כמקרה דידן – זכה החולה בכסף שנאסף, ויש ליתנו לו או ליורשיו לשימושיהם (אומנם האור זרוע סובר שהיורשים צריכים להפנות את המעות לצורך דומה). ואם לא פורסם ברבים המוטב, שלשמו אספו את הכסף, יתנוהו לשם מטרה קרובה ודומה שלשמה העניקו התורמים.
אם נאסף הכסף עבור קרן כללית של חולים או למטרת צדקה, אף שבכוונת הנהלת הקרן היתה לצורך מישהו מסויים, רשאים אפילו לכתחילה לשנות וליתן למטרה שונה.
נמוקי הדין
כללי המשנה במסכת שקלים
איתא במשנה בשקלים סוף פ"ב מ"ה: 'מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני. מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו'. הר"ע מברטנורא שם פירש את המשנה: 'מותר עני - אם גבו מעות לקנות לו מלבוש ונתותרו, נותנין המותר לאותו עני. מותר שבוים - אם גבו צדקה לצורך פדיון שבוים ונתותר מהם, ישמרום עד שיפדו בהם שבוים אחרים. אבל אם פירשו לשבוי זה, זכה אותו שבוי במותר. מותר המתים למתים - אם גבו לצורך קבורת מת סתם, המותר לקבורת מתים אחרים. למת, זה המותר ליורשיו, דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו'. כלומר, מהמשנה עולה העיקרון, שאם נאסף הכסף בלא איזכור שם המוטב, אזי את יתרת המגבית יש ליתן למטרה זהה שלשמו נאסף. ברם אם הוזכר שם המוטב שלשמו נאסף הכסף, אזי 'קנה' ו'זכה' המוטב בכסף זה מחמת הבושה, ה'זילותיה' והפירסום שנעשה בשמו, ולכן מותר המגבית ינתן לו.
ברם אם נפטר החולה שלשמו נאסף הכסף – נחלקו התנאים בהמשך המשנה שם בדין המעות: 'מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו. רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו'; יש לעיין מה יסוד מחלוקתם.
הגמ' בסנהדרין בדף מח. דנה במחלוקת אביי ורבא אם 'הזמנה' בלבד (החלטה לייעד דבר מה בגד/תיק/ כסף לצורך קדושה/ מת, ללא שימוש בפועל בדבר) מילתא היא (מקדישה אותו), או לאו מילתא היא (וכל עוד לא עשה שימוש בפועל בדבר, לא התקדש/ נאסר). והקשתה הגמ' על דבריהם ממשנתינו.
על אביי שסבר ש'הזמנה מילתא היא', הקשו שמוכח במשנה שהיורשים משתמשים במותר המת, והא גבו לצורך המת ובכך נעשתה 'הזמנה' ונאסרו המעות בהנאה. ויישב אביי: 'תנא קמא סבר דחזי ליה תפיס, דלא חזי ליה לא תפיס (מה שלא צרך המת לא נחשב כתשמישי המת ולא נאסר בהנאה, הגם שהוא בבעלותו הממונית). ורבי מאיר מספקא ליה אי תפיס אי לא תפיס, הלכך לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ורבי נתן פשיטא ליה דודאי תפיס, הלכך יעשה דימוס על קברו'. ועל רבא שסבר ש'הזמנה לאו מילתא היא' וכל עוד לא נעשה שימוש בפועל בכסף לצורך המת לא נקרא על שמו, הקשו מדוע נאמר במשנה שהיורשים זכאים לקבל את הכסף מחמתו, והלא טרם השתמש בו ולא נקרא על שמו. ויישב רבא: 'כי בזו ליה, אחולי מחיל זילותיה גבי יורשין. ורבי מאיר מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל, הלכך לא יגע בהן כו'. ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל, הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו'.
נמצא שיש מחלוקת מהותית בביאור המשנה, לאביי מחלוקת התנאים נסיבה על דיני יורה-דיעה, האם נאסר הכסף בהנאה (לדעת ת"ק מה שלא צרך המת מעיקרא לא נאסר, אך נקרא על שמו ולכן זכאין היורשים ליטלו. ור"מ הסתפק אם נאסרו כל המעות ולכן לא יגעו בהם, ולר"נ נאסרו המעות ולכן יעשו בהם שימוש למת כמציבה). ואילו לרבא הדין הוא על דיני חושן משפט ובשאלת הבעלות הממונית על כסף זה שנאסף על שמו, וכך באר רש"י בד"ה 'לאו מילתא היא': 'וטעמייהו דר' מאיר ור' נתן לאו משום איסורי הנאה הוא, אלא לפי שנתבזה המת עליהן כשגבו אותם בשמו. 'תנא קמא סבר': 'מחיים אחליה לזילותיה, וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשיו'. כלומר, האם המנוח היה מעוניין שישתמשו בשמו לאחר פטירתו בכדי ליתן ליורשיו (ת"ק סבר שכן ור"מ הסתפק בדבר ולכך לא יגע בהם ולר"נ וודאי לא מעוניין בכך הנפטר אלא מה שנאסף תחת שמו יהא מיועד לציון שמו ולא למטרות שונות ואף לא למשפחתו).
הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"ט הי"ח פסק כת"ק ולא באר טעם לדין: 'עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו והותירו על מה שהוא צריך הרי המותר שלו. ומותר עניים לעניים, ומותר שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי, מותר מתים למתים, מותר המת ליורשיו'. וכן הוא בשו"ע יו"ד בסי' רנג סעי' ו.
אולם מביאור הר"ע מברטנורא עולה שהבין את המשנה עפ"י שיטת רבא. ובאר שת"ק סבר שיתנו ליורשיו כיון שזכה בהם המנוח, ואילו ר' מאיר סבר ש'מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו', ובאר הברטנורא שר"מ הסתפק 'אי מחיל המת זילותיה לגבי יורשיו אי לא (הסתפק אם ביקש להקנות תמורת בושתו ושימוש בשמו את המעות ליורשיו), הלכך יהא מונח עד שיבא אליהו'. ואילו ר' נתן סבר מותר המת בונין לו נפש על קברו', היינו שסבר שהמנוח לא מוחל על מעות אלו ליורשיו, וכיון שהינם שלו: 'הלכך בונים לו מצבה על קברו, מאותו מותר שכבר זכה בו המת'.
התברר שלא היה צידוק להתרמה
עד כה עסקנו בגדר המעות שנאספו ושימשו את המוטב לצורכיו, אך נותר כסף מעבר לצרכים שלו, וכעת יש לדון בגדר הכסף שנאסף לשם מטרה מסוימת, והוא לא בא לידי מימוש כלל, שכן לא היה זקוק החולה לתהליך הרפואי אם בשל כך שהבריא, או שהרופאים שינו את הדיאגנוזה, או שרח"ל לא הספיק החולה להתחיל את התהליך הרפואי, או לחילופין שניתנה התרומה על בסיס מידע שגוי – למי שייכים המעות שאספו. ומצאנו בכך שלושה מקורות שדנו בכך, ונחזה ונעיין אם יש לתלות אותם זה בזה;
- מחלוקת הרשב"א והרא"ש
בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' נה הובאה שאלה מעין זו: 'גבאים שגבו מעות לפדיון שבוים ידוע, ואח"כ שבאו מעו' לידם, מת אותו שבוי עד שלא נפדה. מעות הללו, מה יעשה בהם?'. והשיב: 'דבר ברור הוא: דליורשים הם, ממתני' דשקלים, דקתני: מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המת ליורשיו. וכמו שאמרת גם אתה. ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה. דהא טעמא דמילתא משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין. דאלת"ה, אף מותריהן יחזרו לנותן, שהרי נפדה. ומה לי נפדה ולא הוצרך להם, מה לי מת ולא הוצרך. ואם הכונה בנותנין: דוקא אם צריך, כל שאינו צריך, יחזרו לנותן. ואם הכונה להתנדב לו, וכבר זכה, אף על פי שהיו סבורים שיהא צריך להם לפדיונו. ולפיכך אמרו: שהמותר ינתן לו אף במתקן. אלא שדברים פשוטים הם בעיני שינתנו ליורשים'. והגם שלא הזדמן לפדות אותו, הוא זכה בכסף שנאסף עבורו, וינתן ליורשיו.
מאידך, בשו"ת הרא"ש כלל לב סי' ו נשאל מי זכאי לקבל כסף שנאסף עבור מי שנשבתה והתברר שנטמעה ולא פדוה: 'לאה שנשבית בין הישמעאלים, ואמה הלכה אל הקהלות וקבלה ת"ר זהובים לצורך פדיונה, והרי הם מונחים ביד נאמן. ועתה נשמע באמת כי נתחלפה, ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים, ואומרת אמה: כיון שנטמעה בין הישמעאלים, שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן'. השואל שם סבר לדמות דינה לדין משנתינו האומרת מותר שבוי לשבוי, ויש ליתן את המעות לשבויה, וכיון שכרגע היא בגויותה, יש לשמור אותו עבורה אם תחזור לחיק היהדות או יורשיה. ברם הרא"ש סבר אין לדמות בין הדינים: 'אינו נראה בעיני. דהא דאמרינן מותר שבוי לשבוי, היינו היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי, מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנדון זה, שנטמעה בין הכותים ונשאת וילדה בנים, ודאי לא זכתה במעות, כיון שהתנדבו לפדיונה, ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי לא התנדבו, שתאכלם בגיותה, שהרי לא התנדבו אלא לצורך פדיונה. ודמי הך מילתא למי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, דמתנתו בטלה, דאמדינן דעתיה, שאם היה יודע שבנו קיים, לא היה כותב נכסים שלו לאחרים.. וכן בנדון זה, אדעתא דהכי לא התנדבו, ולא זכתה בהן השבויה'.
כן סבר הגהות מיימוני כפי שהביא היש"ש בב"ק פ"ט סי' סו: 'וכתב בהגהות מיימו"ני ה' גזילה פ"ח אות ג' וז"ל: מכאן נראה, אדם שנתנו לו אחרים סיוע, ע"מ להשיא את בתו, ונמנע ולא השיאה, וק"ו שמתה. שחייב להחזיר המעות לנותנים, שלא נתנו אלא על דעת להשיאה'.
חילוק זה מחודש בהגדרתו, כפי שהעיר מכבר החת"ס ח"ב יו"ד בס'י רלז שכן אומדים שתרומה בטעות לאו שמיה תרומה שכן התורמים לא ביקשו להתנדב ולתרום אם לא נצרך למגבית, אך אם אספו יותר מכדי צורכו, סברו התורמים ליתן לו את היתרה, למרות שאינו צריך לה. ואם היו צריכים תשעים ואספו מאה, היה לכאורה צריך לאמוד שהתורמים יקבלו חזרה את שמעבר לצורך שאדעתא הכי לא תרמו. ואכן שוברו בצידו, מכך שלא ביקשו לעכוב אחרי הליך ההתרמה, ולא יצרו מנגנון שיבדוק אפשרות החזרה באם יוותר מהכסף, מורים בכך, שמסכימים ליתן לחולה את כל שתרמו. ברם ברור כי לו ידעו שלא נצרכה המגבית, לא היו תורמים כלל. החת"ס שם באר בטעמא דחילוק זה, שכיון שניתנו לו כל המאה התערבו כל הכספים כתערובת הקינין, ובנוטלו מהקופה את התשעים שנצרך הריהו נטל מכל המאה והתקיים רצון המאה: 'כל שקבצו סך מרובה וערבו המעות וקנו ממנו צרכי המת, נמצא גם ממעות שנתקבצו באחרונה נעשה המצוה, כמו ממעות הראשונים כדין כל שותפים, מכיון שנתערבו המעות וקונים מהם שום דבר הוה לאמצע'. לאפוקי מצב שכלל לא השתמש בכסף, שהוא ניתן באומדנא שגויה, שאזי דינו לחזור לתורמים.
החת"ס ח"ב בס' רלז סייג וצמצם את מחלוקת הראשונים, ובאר שהרשב"א חלק רק במקרה שכבר נאסף הכסף עבור החולה והשבוי שמת, שיורשיו זכאים בו. אבל אם הגיע הכסף בזמן שכבר מת המוטב, או שכבר לא נצרך לו, בכך מודה הרשב"א שתרומת הנותנים הינה טעות, ויחזור הכסף אליהם: 'ונ"ל דרשב"א נמי לא אמר אלא בשכבר גבו, אבל לא גבו אלא שאמר ליתן ולא גבה יודה רשב"א להרא"ש דאם אינו צריך לו שחוזר דבורו'.
השו"ע ביו"ד בסי' רנג סעי' ז הביא את שתי השיטות, ונטה לשיטת הרא"ש: 'מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך. והוא הדין לנטמע (פי נטמן ונאבד...) השבוי בין העובדי כוכבים קודם שנפדה. הגה:... והוא הדין אם נדר א' ליתומה מעות להשיאה, ומתה, דלא זכו בהם יורשים'. ובשו"ע בחו"מ בסי' רפג סעי' ג פסק והביא את לשון הרא"ש כלשונו ללא חולק: 'לאה נשבית ואמה קבצה מעות לפדיונה, ואחר כך שמעה שהמירה ונטמעה בין העובדי כוכבים, אם א"א להחזיר לכל אחד מה שנתן, יהיה הקרן קיים לפדיון שבוים. ואם יתכן לפדות באחרית הימים אותה שבויה, תפדה בהם'.
הכנסת הגדולה בהגב"י בסי' רפג ס"ק יח העלה שאין מחלוקת קיצונית כ"כ בין הראשונים, ויתכן והרשב"א איירי שיינתן ליורשיו דווקא כשמת העני והשבוי, ברם אם נשתמד יודה לרא"ש שאדעתא דהכי לא התנדבו ליתן. אך מרן השו"ע ביו"ד בסי' רנג להדיא השווה בין הדינים והבין שנחלקו גם בהכי: 'והוא הדין לנטמע...'.
- מחלוקת ר' ירמיה ור' אידי בירושלמי
הירושלמי בשקלים פ"ב ה"ה הביאו מחלוקת בדיון מעין זה: 'גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו (קרבן העדה: 'לצרכי המת, שסברו שאין לו צרכי קבורה ונמצא שיש לו'), ר' ירמיה סבר מימר מותר המת ליורשיו. אמר ליה רבי אידי דחוטרא הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה. אמר ליה אנא לא אמרית את מנן לך, תני בשם רבי נתן מותר המת יבנה לו נפש על קברו ויעשה לו זילוף על גבי מיטתו'. ובאר בקרבן העדה שם שר' ירמיה סבר שיתנו את המעות שאספו ליורשי המנוח הגם שיסוד הגביה היתה שגויה ולא היה בה כל צורך. והקשה עליו ר' אידי שאין לדמות למשנתינו, כיון: 'שהנותנין לא כיונו אלא לזכות להמת, וכיון שיש לו לא זכה בו המת מעולם, ואיך יזכו יורשיו בו. הלכך מחזירין אותו להנותנים אם אפשר, או מניחין לצורך מתים אחרים'. אולם ר' ירמיה לא קיבל דבריו: 'א"ל ר' ירמיה בכעס, על שהשיב על דבריו, הלא אין אתה יודע אלא מה שאמרתי לך, ודבר זה לא אמרתי לך ומנא לך להשיב'. היינו, ישנה מחלוקת בדין זה ולדעת ר' אידי יש להשיב את המעות לתורמים שכן נתנו את התרומה בטעות, ולדעת ר' ירמיה יש להשוותו לדין המשנה וליתן ליורשי המת.
המראה הפנים שם הבין שהלכה כר' ירמיה: 'וא"כ נסתרה סברת ר' אידי וקמה סברת ר' ירמיה למסקנא לדינא, וכן הרמב"ם... לא כתב אלא סתם מותר המת ליורשיו, ולא נמצא לשום אחד מהפוסקים לחלק בין היתה הגבייה בטעות או לא'. והקשה על הברטנורא שנקט כדעת ר' אידי והפטיר: 'והכי מוכח בירושלמי', ונראה שנחלקו במסקנת הירושלמי, שלברטנורא הלכה כר' אידי וכדעת הרא"ש ואילו לקרבן העדה הוכרע כר' ירמיה וכדעת הרשב"א. וכבר העיר המנחת יצחק ח"א סי' קיד שהיה מתבקש שהרא"ש יזכיר את הירושלמי ויוכיח כמשנתו.
מביאור הגר"א ביו"ד בסי' רנג ס"ק יד נראה שהבין כברטנורא, והעיר על פסק השו"ע כרא"ש שלא זכו יורשיו אם גבו בטעות, כתב שכן הוא בירושלמי והביא את טענת ר' אידי על ר' ירמיה.
גם החת"ס ביו"ד ח"ב סי' רלז הבין בדעת הירושלמי שסברו כר' אידי, ועל כן הקשה על הרשב"א שהכריע שיש ליתן ליורשים, מהירושלמי שסבר שהמעות חוזרים כר' אידי: 'והנה הרב"י בי"ד סי' רנ"ג מייתי תשו' רשב"א בגבו לצורך שבוי ומת שצריך ליתן להיורשים מטעם מתני' מותר שבוי לשבוי זכה בו השבוי ושוב זכו יורשים ממנו, ולכאו' ק' עליו מירושלמי הנ"ל כיון שלא נעשה מצותו כלל אמדינן דלא נתן מעותיו לאכול ליורשים'. וחילק החת"ס בין הדינים: 'ונ"ל הא כ' רשב"א דזכה השבוי מטעם משנתינו פי' הואיל ונתבזה קנה בבזיון דילי', וא"כ בירושלמי לא נתבזה שסבורי' היה שאין לו ושוב נודע שיש לו והיא כבודו ולא בזיון לא קנה. אבל הכא שצריך אלא שמת, שפיר קנה בבזיונו וזכו היורשים ממנו, והשתא לא שייך לומר אומדנא כיון שכבר קנה וכאלו בא לידו שוב לא מפקי' משום הך אומדנא כנ"ל לדעת הרשב"א'. כלומר, תלוי אם בפרסום המגבית יש ביזיון, במקרה של הרשב"א יש ביזיון שנצרך השבוי לסיוע ותרומה, וזוכה תמורת הבושה בכסף שנאסף על שמו. ברם בנידון הירושלמי לא היתה בושה לשבוי, שכיון שהתברר שיש לו מעות משלו ולא נזקק למגבית, אזי לא התבייש ולא זכה במעות, ואין דמיון בין המקרים.
- המרדכי הביא מחלוקת רבנו חיים והראבי"ה
המרדכי בכתובות רמז קעו הביא מהראבי"ה בסי' תקצב: 'מעשה באחד, שנדר מעות להשיא יתומה א' להרויח בהם, ונפטרה היתומה, ותבעוהו יורשיה, ופטרו ה"ר חיים כהן ז"ל. והביא ראיה מפ' אף על פי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה... דלכולי עלמא לא יתן שלא כתב ושלא נדר לה אלא ע"מ להשיאה. ולראבי"ה נראה... וגרסי' בירושלמי אמר לחבירו מתנה מרובה אני נותן לך מותר לחזור בו הדא דתימא בעשיר, אבל בעני נעשה נדר וזכו בה היורשין, מדתניא שילהי נגמר הדין מותר המת ליורשיו'.
הרי שלדעת ה"ר חיים כהן אזלינן בתר אומדן דעת הנותן, כשיטת הרא"ש וכן הבין והכריע הדרכ"מ ביו"ד בס' רנג סק"ד, ואילו לראבי"ה באנו לכלל דיון אם ניתן לחזור בו מדיבורו והתחייבותו, ואם המוטב הינו עני התחייבותו מגדרת כנדר, ואין אפשרות לחזור בו מנדרו, ולכאורה הדברים כשיטת הרשב"א.
האור זרוע ח"א הלכות צדקה סי' ז הכריע כרבנו חיים כהן: 'נראה בעיני אני המחבר כדברי רבי' חיים זצ"ל דאין ליורשים כלום, דאומדן דעת גדול הוא שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה, אבל לא לצורך הרשות שיאכלו היורשים'. ולגבי ראיית הראבי"ה שהביא הירושלמי כתב שאין הנדר חל כשלא הגיע לכלל חיוב: 'אבל לעני נעשה נדר לאו ראי' היא, דודאי נדר הוא ולא מצי הדר בי' שלא ליתן לאותו עני שנדר לו, אבל אם מת אותו עני קודם שנתן לו אין ליורשים כלום'. ולגבי הראייה מהדין שמותר המת ליורשיו, באר: 'דשאני התם שנעשית מצוה במעותיהם שכשגובין לצורך מת זה ונתן כ"א כנדבתו נעשו שותפין, וכשנקבר במעותיהם נעשה בהם מצוה, וגמרו ומקנו לי' לגמרי הכל וזכה בכולם וזכו נמי יורשים בהם מכח המת. אבל הכא, שהקצה לצורך היתומה להשיאה בהם ומתה היתומה, ולא נעשית בהם מצוה כלל, ודאי לא נדר על דעת שיאכלום היורשים ואין להם כלום'. הובא כן בריקאנטי בסי' שסג. וכן סבר בשלטי גיבורים על המרדכי שם בשם הר"א מווינא: 'וז"ל דאומדן דעת גדול הוא, שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה, אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשים ויעשו בהם צרכיהם'. וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"ב סי' עז, וכן סבר בשו"ת מהר"י בן לב ח"ב סי' סז הלכה למעשה, וסבר שאף לו יחזיק היורש יוציאו מידו: 'יראה לי דכיון דדברי הר' חיים כהן נראים יותר מפקינן ממונא מיד השליש היורש, ויזכה בממון האם שנתנה המתנה, ואין ליורשים שום זכות כלל, ותו לא מידי'.
הברטנורא על המשנה גם העיר חילוק זה שאם האיסוף לא היה מוצדק, ולא היה נצרך, הינו חוזר לתורמים ולא זכה בו המוטב: 'והיכא דגבו לצרכי קבורת המת, מפני שהיו סבורים שלא היה לו, ואח"כ נמצא שהיה לו – לא אמרינן בכהאי גוונא מותר המת ליורשיו, כיון שהגבייה בטעות היתה, והכי מוכח בירושלמי'. הרי שאם במגבית נערכה על סמך עובדות שגויות, אזי לא זוכה החולה בכסף אף נאסף למענו ובאיזכור שמו, שכן התורמים נענו לתת למטרה שגויה, ובוודאי זכאים לכספם חזרה באם ניתן להשיב להם, ובהעדר יכולת להשיב להם יתנו לצדקה אחרת, אך וודאי המוטב לא זוכה במעות אלו.
אומנם, כדעת הראבי"ה מבואר גם בריטב"א בכתובות בדף נד.: 'ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך, ואם מתה בינתים אין ליורשיה כלום. אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדונייתה חייבים לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי, ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה, דכה"ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום'. וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקצג: 'בראובן שצוה ואמר לתת מנכסיו לרחל בת אחותו חמש מאות דינרים, ויהיו לנשואיה, שנותנין מיד ואין ממתינין עד זמן הנשואין', וכן הבין הדר"מ באהע"ז בסי' נג שדבריו כמשנת הראבי"ה. ונמצא, שהרשב"א אזיל לשיטתיה, שכן סבר שיורשי המת זוכים בכסף ולא חוזר לנותנים.
אולם בבואנו לעיין בפסקי מרן השו"ע והרמ"א תגדל המבוכה, שכן השו"ע ביו"ד בסי' רנג סעי' ז הביא את שתי השיטות, ונטה לשיטת הרא"ש, ובשו"ע בחו"מ בסי' רפג סעי' ג פסק והביא רק את לשון הרא"ש ללא חולק, הרי שס"ל כן. ומדוע השו"ע בחו"מ בסי' רנג סעי' טז פסק עפ"י הריטב"א ולא הזכיר שיש חולקין ע"כ כפי שנהג הרמ"א, עובדה המורה שפוסק כן חרף פסקו פעמיים כשיטת הרא"ש. וז"ל השו"ע והרמ"א בחו"מ סי' רנג סעי' טז: 'אם אמר: ק"ק זוז לפלונית בנדונייתא, אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך. ואם מתה בנתים, אין ליורשיה כלום. אבל האומר תנו ק"ק זה לנדונייתא, חייבים לתת לה מעכשיו, ויוקרא וזולא דידה הוי, ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה. הגה: ... ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בהם יורשיה, וכנ"ל עיקר'.
המנחת יצחק בח"א בסי' קיד אות טו הסיק מכך, שבעוד שהרמ"א ראה בפסק הריטב"א סתירה לשיטת הרא"ש, מרן השו"ע הבין שהמקרים לא זהים, ולכו"ע בנידון של הריטב"א יסברו שיתנו לה מיד, כיון שישנה אומדנא ברורה שרצה ליתן לה, ולכן זוכה היא ויורשיה בכך, בניגוד לנידון הרא"ש והרשב"א שמיירי שם: 'לא גילה דעתו כלל באיזה זמן ליתן לידה, או מסר דעתו לדעת השליח או הגובה לגמרי, ובזה מיירי הרשב"א בתשובה לענין פדיון שבוי, והרא"ש ור"ח כהן והראבי"ה, והמה השני דיעות שביו"ד שם, ותלי' בפלוג' המ"ד שבירושלמי'.
לסיכום: נמצאנו, שאת כל הכסף שנאסף בעת המגבית – יש ליתן למוטב הנצרך, אם החל להשתמש בכסף לצורך שלמענו נאסף, אף אם הסכום גדול מהצרכים שלו שלשמו נערכה המגבית. ברם אם כבר ניתן לו סכום מסויים שנצרך לו, ולאחר מכן המשיכו עוד לתרום וליתן למארגני המגבית, הרי התרומה היתירה נחשבת כגבייה בטעות, שכן יש לנצרך את מלוא הסכום הדרוש לו, ולכן לא יתנו לו אותה, אלא ישיבו לתורמים באם אפשר (ולדעת האור זרוע דלהלן הם חייבים ליתן מעות אלו למטרת צדקה), ואם לא יתנוה לאחרים הנזקקים לצורך זהה שלשמה אספו, ובכלל זה שעלות האיתור את התורמים תצריך גביה מהכסף שנאסף, כלשון הרא"ש בשו"ת שם: 'אבל זה אי אפשר, כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן, הילכך יעשו בהם צרכי רבים'. כן ינהגו במקרה שהתברר שלא היתה נצרכת התרומה מעיקרה או לחילופין שלא הספיקו לעשות שימוש בכסף וחלף הצורך בתרומה זו.
מה יעשו התורמים בסכום שקיבלו בחזרה
מצאנו שתי שיטות בפוסקים בביאור הגדר שמחזירים לתורמים את שהעניקו, האם כשאמרו שחוזר הכסף לתורמים, נאמר שהינו נכנס למעגל התזרים האישי שלהם, או דילמא אפשר שהינו בבעלותם, אך מחוייבים לשמר את המעות לצורך דומה למה שהפרישוהו.
כן הסתפק האור זרוע בהלכות צדקה סי' ז: 'ומיהו הא מספקא לי... אי מצי לעכב אותם לעצמו, או שמא חייב להשיא בהם יתומה אחרת. ומסתבר לי, דהואיל ולשם מצוה הפרישום ולכבוד שמים אינו רשאי לעכב לעצמו, וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה, אלא ישיא בהם יתומה אחרת או יעשה מצוה שלמעלה הימנה. ומורי רבי' שמחה זצ"ל אומר דאם אמר ליתומה זו אין ליורשים כלום אלא יקח לעצמו ואם אמר ליתומה סתם בשעת הפרשה ולאחר מיכן נתרצה ליתן ליתומה זו ומתה, יתן ליתומה אחרת. דגרסי' בתוספתא ספ"ק דשקלים מותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים ואם אמר לעני ולשבוי זה מותר שלו פי' של הנודר שאם לא כן הל"ל מותר העני לעני מותר השבוי לשבוי הא למדת דשל הנודר הוה. ואני המחבר אומר דאין זה ראי' כדפרי' דשאני התם שנעשי' מצוה בממונו, הילכך השאר והמותר על צורך המצוה היא שלו, אבל היכא דהפריש לצורך יתומה [זו] (אחרת) ומתה היתומה, ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בהם יתומה אחרת. מיהו ההיא דשקלים קשיא אההיא דנגמר הדין, דהתם קתני מותר השבוי של הנודר, ע"כ הי' נ"ל לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי וכדפריש', דהואיל ונעשה מצוה בממונו גמר והקנה לו הכל גם המותר על המצוה'. הרי שלרבנו שמחה, יכול התורם להשתמש לצרכיו אחר שהתברר שנשא תרומה בטעות, ואילו האו"ז סבר שינתן לצדקה אחרת זהה כיון שכן היה בדעתו.
בשו"ת להורות נתן ח"ב סי' עז הכריע כאור זרוע, שכיון שייעד את הכסף לצדקה, חייב הנותן לתנו למטרה מעין זו, שהרי לשם מצוה הפרישם מכבר, ולכבוד שמים הוא ויאנו יכול לחזור בו מכך.
ומהאי טעמא סבר בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' נב שהיכא שנפטרה החולה, יתנו לביתה החולה, שכן מחוייבים ליתן את הכסף למטרה דומה. ובכך יקיימו את שתי הדיעות.
גבאי הצדקה רשאי להחליט להיכן תגיע התרומה
הערה נוספת הוסיף הברטנורא במשנה בשקלים: 'ועוד מוכיח בירושלמי ובגמרא שלנו, דהיכא דאיכא שבעה טובי העיר או חבר עיר שכל עסקי צבור נחתכין על פיו ונראה בעיניו לשנות מותר שבויים או מותר עניים או מותר מתים למה שיראה בעיניו, יכול לשנות ולהוציא במה שיראה בעיניו שהוא צורך שעה ואין מוחין בידו. וכן מורין תמיד הלכה למעשה'. היינו, שביסוד דין הצדקה הינה נתונה להחלטת הגבאי, ומותר לו לשנות את יעוד התרומה, כאשר יודעים התורמים שבידו להחליט על ייעודה.
כן פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"ט ה"ז: 'רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו, ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצרכי צבור'. וכן פסק השו"ע יו"ד בסי' רנג סעי' ו: 'ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות, הרשות בידם'.
כלומר, מסע תרומות שנוהל בידי וועד רבנים/ נאמנים/ נבחרים שהכל תרמו לפי שיקול דעתם של אישיות אלו, מאפשר למנהלי ההתרמה להפנות את התרומות ליעודים שונים עפ"י הצורך. להבדיל מתרומות המצוייות בקופות שאין אומדנא שהתורם נתן על דעת שבעל הקופה ינהלה כהבנתו, אזי לא יוכלו לשנות מייעוד הצדקה בשל אומדנת התורמים.