יש שני סוגי תורה.
בעומק הם אחד.
אבל בחיצוניות לא.
הם שני נתיבים שבתחילה נראים שונים מאד. כמעט סותרים.
האחד הוא תורה מבחוץ.
השני הוא תורה מבפנים.
יש שני סוגי מצוות, שני סוגי חטאים.
בעומק הם אחד.
אבל בחיצוניות לא.
לפחות בהתחלה.
בהתחלה, שני סוגי המצוות נראים שונים מאד. כמעט סותרים.
האחד הוא מצוות מבפנים.
השני הוא מצוות מבחוץ.
מה שאני אומר כאן הוא לא המצאה מודרנית.
לא משהו ניו אייג' כזה.
זו הבנה עתיקה מאד.
הבנה שלמדנו בבטן אמנו ורק שכחנו.
אז אם רק נתרגל להקשיב פנימה נדע מה נכון.
אבל השאלה הגדולה,
האם אנחנו מוכנים להתחיל ליישם את הרעיון הזה כשיטה חינוכית?
תורה מבפנים. תורה של הקשבה פנימה.
כדרך אמיתית,
ולא כמקור שלומדים בבית הספר.
יבוא הילד בבוקר למורה הדרך שלו,
וילמד
להקשיב לאיתותים הפנימיים.
להרפות.
להיות אמיץ.
לא להסתכל החוצה לקבל אישורים.
ואז הוא יצא בצהריים (או אחרי שעה? או בערב?) - יודע, חזק, בהיר, חופשי.
האם אנחנו מוכנים?