מה צריך על מנת שהנפש האישית תגיע לזמרתה?
...כל הריצה והמאמץ והכוחות המבוזבזים אחר פעולה זו או אחרת. רצונות להגיע להשיג דבר זה או אחר,מול זה המידה היא אינה מתאמצת. היא מתקיימת ומקיימת את המידה והתוצאות הן כמידתן.
עד עומק שמחה של העשיה. בעוד שרדיפה אחרי העשיה זו היא מעצם הרדיפה אחרי זה אין שמחה. זה הופך לצרות וזה ישפיע עלן הנפש.
אפילו אם היא יפה מוריד אותה משמחה תמידית , מאורה. כשהיא מודה הרי היא בשמחת עולמים, שמחה מקורית-זה האור.
כדי להבין מה זמרתה של הנפש כאשר היא אומרת הללויה, צריך להבין שכל גוף קיים על סיביו, וגם הנפש על סיביה, כל חלקיק בה על הסיב,אם מאורו יתן לסיב השני, מהד אורו עד שכל הסיבים אורם הדם הכללי-זמרתם.
ותשיר את שירתה הנצחית תמיד חדשה כי היא נכנסת לקיום. היא מתקיימת בקיום(מתוך חלק לחנוכה)
את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק...
לנפש יש ניגון, כמו בניגון יש זרימה מצליל לצליל, מפעילות לפעילות, יש מקצב ויש טון.
כשהנפש פועלת בתדר של שיר, אז מרגישים שמחה ושלמות, הרמוניה.
איך להתאים את הניגון לנפש?
*צריך להתאים את הטון לא לפעול בכוחנות
*את הקצב –המהירות הרדיפה אחרי הישגים עוצרת את הניגון של הנפש
העשיה וההתקדמות צריכים לנבוע ממקום של חיבור והודיה, כשאני מבחינה בחסר, ישנה אפשרות לצאת למרדף, לרדוף להשיג לחלק שלל, אבל זה עצה של האויב. כדבריה של ימימה ", הופך לצרות"- העשיה היא ממקום שמכניס אותך למקוום צר מכווץ.
האוהב של הנפש יודע להודות על היש גם אם הוא מתגלה כחסר ואז סיב נותן מאורו לסיב אחר, כמו מגנט את מושכת אליך עוד טוב ועוד, כמו מנגינה התו הבא כבר נכנס. העשיה נעשית במנוחת הנפש, מתוך בטחון ומקום מלא, ולא ממקום חרד ולחוץ.
הנפש נשארת בניגונה, המנגינה לא נפסקת ואת מתקיימת גם בעשיה ובהתקדמות אל יעדים חדשים ולא נמצאת בחלל הריק.
מלאכה
- להתרגל להודות
קחי משימה להודות במשך 40 יום כל .
על היש
על מה שעוד אין ויגיע
- מוכרחים להמשיך לנגן.
לשים לב למצב הנפשי מתי אני מרגישה שהנפש שרה
מתי לא.
- לא להפסיק ליצור מנגינה מלודית לא צורמת ולא נפסקת.
שהיש יאיר על החסר וייתן מאורו.
חשבי על נושא שאת מכירה בו את החסר, השאת עסוקה בהשלמתו, כתבי איך את מחברת אותו למה שכבר מתקיים בחייך.
לקיים
למה שעתיד להיות קיים.